שו"ת מהר"ש ו ה

פתיחה בדבר הלכה מבן המחבר בש"ס ע"ז דע"ד פריך וליתני נמי ככרות של בעה"ב לענין חמץ בפסח ופירש"י דדבר שבמנין הוא והקשו המפורשים לשי' הרמב"ם ז"ל דחמץ חשיב דשיל"מ א"כ לפמ"ש הפרישה יו"ד סי' ק"ב דהיכי דיל"מ א"כ אין עליו שם איסור ותו ל"ש בו החומרא דדבר שבמנין א"כ מאי פריך הש"ס דליתני ככרות של בעה"ב ולענין חמץ בפסח מטעם דבר שבמנין ז"א דא"נ דחמב"פ הוי דשיל"מ א"כ ל"ש בו הא דדבר שבמנין עכת"ק: ונ"ל ליישב ונקדים מה שהעידו עוד על הפרישה מתוס' ביצה ד"י ע"ב שהקשו וליבטול ברובא ותירצו משום דד"ח לא בטל א"נ משום דהוי דשיל"מ ומבואר דגם בדשיל"מ שייך הא דד"ח לא בטל ותו העירו מתוס' מעיל' ד"כ שהקשו דליבטול ברובא וכ"ת משום דהוי דשיל"מ ז"א כיון דאינו אלא מדרבנן וכתבו משום דד"ח לא בטל ומבואר דגם בדשיל"מ נמי אמרינן דד"ח לא בטל ולא כהפרישה הנ"ל: ולכאורה הי' מקום לומר דהפרישה קאי לדידן דהא דדבר שבמנין וד"ח רק מדרבנן הוא שפיר י"ל דהיכי דישל"מ דאין עליו שם איסור לא גזרו בו רבנן כיון דא"א לומר דהחשיבות הוא מכח האיסור אבל התוס' במעילה דעכ"ח ס"ל דד"ח מה"ת לא בטל שפיר אין לחלק בין ישל"מ לאיל"מ דבאיסור תורה אין לנו לדון על טעם הדבר וכן בביצה ד"י קאי התוס' לשיטתם דד"ח מה"ת לא בטל ושפיר בדשיל"מ נמי אמרי' דר"ח לא בטל וה"ה לשי' הרמב"ם פ"ז ממעילה דמוכח מדבריו לפי פירוש הכ"מ שם דהך דר"ח לא בטל מה"ת הוא ועיי"ש כמלמ"ל א"כ שפיר גם בחמץ אף דשיל"מ אפ"ה י"ל דגם מטעם דהוי דבר שבמנין ל"ש בו ביטול כן הי' מקום לומר בפשיטות אולם בדרך הפלפול י"ל ונקדים מה שהעירו הכו"פ והפמ"ג סי' ק"ב בהא דכ' בתוספות במעילה שם דלכאורה י"ל דלא בטל משום דהוי דשיל"מ וה"ה במ"ש דלכך לא בטל משום דהוי ד"ח והרי לשי' המרדכי בלא הוכר האיסור מקודם התערובות גם דשיל"מ בטל ולשי' האו"ה גם בכל דברים החשובים דאינם בטלים דינא הכי א"כ הכא בפרוטה בכיס זה הקדש הרי לא הוכר האיסור מעולם עיי"ש: והנה ידוע שי' מהרש"ל דדשיל"מ ל"ח כ"א בבא ממילא ע"י זמן וזמן ממילא קאתי אבל במחוסר מעשה ל"ח דשיל"מ איברא דהש"ך בסימן ק"ב תמה עליו מנדרים דחשיב דשיל"מ ועיין בספר ב"ט שהביא דברי הירושלמי פ"ו מנדרים דנדרים עבדו להו כדשיל"מ לפי שהחכם עוקר הנדר למפרע ומוכח דהיכי דאינו עוקר למפרע שפיר ל"ח דשיל"מ ונודע מ"ש בפסקי תוס' נדרים דנ"ח דדשיל"מ ממילא בלי מעשה אף באינו מינו לא בטל ולפ"ז י"ל דהא דכ' הפרישה דבישל"מ ל"ש החומרא דדבר שבמנין כ"ז בישל"מ ממילא ורק שמחוסר זמן וזמן ממילא קאתי וכמ"ש המלמ"ל פ"ד מאישות דבכה"ג ל"ח דשלב"ל בכה"ג שפיר ל"ש לומר דהחשיבות הוא בשביל האיסור אבל התם בתוספות מעילה דעיקר הא דכ' התוס' דהוי דשיל"מ הוי רק משום דיוכל לפדותו ולכאורה הרי בצריך הוצאות ל"ח דשיל"מ ועכ"ח הטעם משום דהקדש שוה מנה שחללו על שו"פ מחולל וכמ"ש המג"ש לפסחים דכ"ז ולפ"ז י"ל לכאורה למ"ד דרק בדיעבד מחולל אבל לכתחילה אסור לפדותו בפחות משויה וא"כ עכ"פ נהי דנימא דלא יתבטל משום דבדיעבד עכ"פ יהי' מחולל וחשיב בכלל דשיל"מ אבל עכ"פ ל"ש לומר דאין לו חשיבות בשביל דשיל"מ ז"א דכיון דעכ"פ לכתחילה אסור לפדותו בפחות משויה שוב יש לאוקמיה בחזק"כ דלא יעבור אאיסור שאסרו חז"ל לפדותו בפחות משויה ונהי דכ' הה"מ פ"א מאישות דבדרבנן ל"ש החזקה דאאעב"ז משום דהרבה לא זהירי בדרבנן מ"מ י"ל שאני התם כיון דל"ח בירור חשיב עכ"פ כספק להעדים וממילא חשיב כקידושין בלי עדים אבל בעלמא גם בדרבנן שייך לאוקמיה בחזק"כ דלא יעבור לפדות בפחות משויה ושוב א"א לומר דאין עליו חשיבות מכח האיסור, ז"א דאדרבה יש לאוקמיה אחזק"כ דלא ירצה לפדותו בפחות משויה ובשויה הרי חשיב צריך הוצאות ול"ח דשיל"מ ושוב שפיר אכתי שייך להחמיר מכח ד"ח לא בטל: אולם נודע שיטת הריטב"א מובא בשטמ"ק ב"מ דנ"ג דהא דאסור לכתחילה בפחות משויה כ"ז בהקדש שכבר בא ליד הגזבר דל"מ שאלה ה"ה דאסור לפדותו בפחות משויה אבל כ"ז שלא בא ליד גזבר דמועיל שאלה אז אף לכתחילה רשאי לפדותו בפחות משויה ושוב לשי' הש"ך דגם בפדיון דתלוי במעשה חשיב דשיל"מ ושוב אין החשיבות מכח האיסור בוודאי דלסברת הפרישה לא שייך להחמיר בכה"ג מכח ד"ח וא"כ לפ"ז דברי התוס' צ"ב דאחר שכתבו מקודם דהוי דשיל"מ ואח"כ כתבו הטעם דד"ח לא בטל והרי להפרישה בכה"ג ל"ש החומרא דד"ח ועכצ"ל דתוס' במעילה קאי אנפל פרוטה לתוך כיס של הקדש דבכה"ג שאלה ל"מ כיון דהכיס של הקדש הוא כבר ברשות ההקדש ושוב אסור לפדותו בפחות משויה וממילא יש חזקה דלא ירצה לעבור אף אאיסור דלכתחילה אין לפדותו בפחות משויה ושוב ל"ש לומר דאין לו חשיבות מכח האיסור הואיל דישל"מ ז"א דרק להחמיר שלא יתבטל אמרי' דחשיב דשיל"מ הואיל דעכ"פ בדיעבד יהיה מחולל אבל להקל שלא יהי' חשיב כיש עליו שם איסור מכח זה בוודאי די"ל להיפוך דכיון דעכ"פ לכתחילה אסור לפדותו אכתי יש עליו חשיבות מכח האיסור וממילא אזדא קושית הכו"פ והפמ"ג הנ"ל דקושיתם הי' שייך אפרוטה בכיס זה הקדש דבזה חשיב כלא הוכר האיסור מעולם. אבל הכא עכ"ח דתוס' לא קאי אפרוטה בכיס זה הקדש דכיון דבזה עדיין לא בא ליד גזבר של הקדש שוב גם לכתחילה הי' רשאי לפדותו מפחות משויה ושוב הי' חשיב כאין לו חשיבות מכח האיסור. כיון דבוודאי יפדנו ושוב לא הי' שייך תירוצו של התוס' מכח דהוי ד"ח וכסברת הפרישה ועכ"ח דקושית התוס' הי' רק מנפל פרוטה לתוך כיס של הקדש דבכה"ג דבא כבר לרשות הקדיש ואסור לפדותו לכתחילה בפחות משויה תו לא דמי לסברת הפרישה וכיון שהוכחתי דתוס' קאי דוקא אנפל פרוטה לתוך כיס של הקדש דבזה הרי הי' ניכר האיסור מקודם התערובות ושפיר כ' התוספות די"ל דחשיב דשיל"מ וה"ה דלא בטל מכח דהוי ד"ח ואזדא קושית הכו"פ והפמ"ג: