שו"ת מהר"ש ו נד

ל"ח רק טעם קלוש וחשיב כטעם המורגש ביותר מס' דכ' בש"ך ז"ל דל"ח רק איסור דרבנן וא"כ הכא דלפי מ"ש כת"ה אין הדבר ברור אם המיישע חשיב ד"ח א"כ הוי רק ספיקא דרבנן ואף די"ל דהוי ספק חסרון ידיעה מ"מ י"ל דהוי חסרון ידיעה לכל העולם – וא"כ אף דכתב במג"א דטעם יי"ש אינו נפגם ואף אם נבלע להיתר שאינו חריף אוסר ה"מ זה הוא בוודאי איסור רק דרבנן ויעיין בבית מאיר יו"ד דאם חתכו צנון בסכין של בשר אב"י ונתנו הצנון לחלב כיון שיש נ"ט בר נ"ט ואב"י ונהי דבד"ח ל"מ נ"ט בר נ"ט ואב"י מ"מ מצרפין הס' דל"ח רק קורט של חלתית א"כ הכא דבאמת לשיטת האבן העוזר עכ"פ חשיב ב' נ"ט של היתר טעם א' בכלי של יי"ש וטעם השני בקעסיל קודם שבשלו בו יי"ש ש"פ אז נהי דמחמירין בשומן מהותך בכלי של חמץ אף דיש בו ב' ניט של היתר מ"מ לשיטת הח"י אם נתערב משומן לתבשיל אף בליכא ספק שרי חזינן דלענין טעם ב' אם עכ"פ נתערב ברוב שרי ולענין חומרא דמשהו גם לשי' המ"א שרי היכי דיש שני נ"ט: ב) מכ"ש הכא די"ל שמא ליכא כלל בהקעסיל שום טעם של חמץ או שמא גם בהחביות שנתנו בו המיישע ליכא טעם חמץ כיון שכבר לא נשתמשו בהחביות כמה שנים נהי דטעם יי"ש אינו נפגם מ"מ עכ"פ ליכא בזה איסור תורה דגם דב"ח הבלוע טעם פגום לשי' הרבה פוסקים ליכא רק איסור דרבנן ובפרט דגם חבית של יין נסך מהני ישון יב"ח ולשיטת הח"צ אחר יב"ח חשוב כעפרא ואולי לא שמשו כלל בתוך החבית יי"ש מעל"ע מעולם ואף דכבוש בציר מבליע גם בשיעור דכדי שירתיח מ"מ לשיטת הבית ישראל אין בזה רק איסור דרבנן ולשי' הבית לחם יהודא הוא רק מספק כמ"ש הפמ"ג יו"ד סי' ק"ד ובפרט שיש ספק גמור ולפי האומדנא ל"ח המיישע כלל בגדר ד"ח וא"כ לא בלע כלל מהחבית ובפרט דעכ"פ יש ב' נ"ט של היתר ולשי' הח"י בדבר שיש בו ב' נ"ט של היתר מותר אף בתערובות פחות מס' ומשמע דאף בנתערב בא"מ מותר וע"כ דמצרפין שיטת הסוברים טע"כ דרבנן – מכ"ש הכא דיש כמה ספקות דליכא כלל בהקעסיל בליעת חמץ דשמא גם בהחבית הראשון לא עמד בו יי"ש מעל"ע ושיעור כבישה ביי"ש לשיטת הבל"י יש ספק דלא בלע כלל ושמא כבר נפגם אחר שלא נשתמשו בו כמה שנים וגם י"ל דהמיישט ל"ח ד"ח ולא בלע מהכלי של יי"ש דאף אם עמד שם המיישע מעל"ע מ"מ באינו ד"ח אינו בולע רק בסוף המעל"ע ואז כבר נפגם ואף דיי"ש אינו נפגם מ"מ לשיטת הט"ז כבוש בכלי אינו מבליע רק כ"ק ובכלי מתכות יש ספק אם בולע ע"י כבישה וא"כ יש הרבה צדדים להתיר שוב יש לצרף שיטת האהע"ז דעכ"פ יש בו שני ניט של היתר והיכי דיש עוד ספק להתיר מהני בוודאי ב' נ"ט של היתר להתיר אף לכתחלה ובפרט דאפשר להכשירו פ"י דאמפף. והגם דבזה ל"ח הגעלה גמורה מ"מ הכא דבלא"ה יש להתיר שוב מהני עכ"פ לצירוף הגם שי"ל דלפמ"ש בט"ז סימן תנ"א דמרדה של פסח משנה העברה אין להגעילו דשמא יטעו דגם במרדה של חמץ יועיל הגעלה א"כ גם כאן יטעו דהגעלה ע"י דאמפף מועיל כמו הגעלה ע"י רותחין י"ל דוקא שם דבלע ע"י אור ל"מ הגעלה יש מקום שיטעו ויסברו דבחמץ גם בלע על ידי אור מהני הגעלה משום דחשיב התירא בלע וכמ"ש הש"ך יו"ד סי' פ"ז דאם מבשלין בשר עוף בחלב שקדים שייך מ"ע דיסברו דהלכה כריה"ג דבעוף ליכא איסור בב"ח אבל הכא אפשר להגעילו בצינעא ע"כ לפענ"ד יש מקום להתיר לבשל בהקעסיל הנ"ל יי"ש ש"ס ואך לחומרא יש להכשירו מקודם ע"י דאמפף כן נלע"ד בסיד והשי"ת יצילנו משגיאות: באעה"ח יום ד' חיי תרפ"ב קאשוי. הק' שמואל ענגיל חופ"ק הנ"ל. סימן ל"ב. להרב הה"ג מוה"ר יהונתן בנימין (נ"י) ז"ל מוצד"ק סעליש יצ"ו. בדבר שאלתו באחד שמכר חצי ביתו שיש לו בשותפות עם א' לאיש אחר וכתב לו שטר בלשון הגרי שמוכר לו חצי ביתו שהוא אינה טאבולירט על שמו על כל הבנינים להבית ונמצא שם דיר עצים קטן בנוי מעצים ונסרים וטוען השותף השני שבנה הדיר קטן מכיסו והמוכר מודה לשותפו שבנאו מכיסו וטוען הקונה יען שמכר לו סתם חצי בית עם חצי מהבנינים א"כ הי' דעתו גם על דיר הקטן א"כ יחזיר לו שיווי מחצי דיר הקטן: א) והנה דעת כת"ה דכמו דמפורש בסמ"ע סי' רל"ב סק"ו דאם הי' יכול להבחינו ולא בחנו אז המקח קיים וא"כ ה"נ הלוקח הי' לו לישאל על כל הבנינים אם המה בשותפות ומדלא שאל ע"כ דלא הקפיד ע"ז – ולפע"ד לא דמי דשם בא לבטל המקח מכח מום א"כ כיון דדרך הלוקחים להבחינו לאלתר כדי לידע אם אין בו מום דשכיח שיהי' איזה מום בהמקח א"כ הי' לו להבחין תיכף בכדי שלא יהי' לו אח"כ דינא ודיינא ומדלא הקפיד להבחינו ע"כ דהמקח חביב עליו כ"כ שאינו מקפיד על מום אבל הכא דסתם באומר שמוכר לו ביתו עם כל הבנינים מסתמא הכל בכלל א"כ לא הי' להלוקח להעלות על הדעת שיש בנין אחד שאינו בשותפות א"כ זה אינו בכלל אונאה או מום רק שחסר לו מהמדה והמשקל שלעולם חוזר ומצינו בתוספות כתובות ד"ג דדוקא אונס דשכיח אמרינן דהי' לו להתנות אבל בשכיח ולא שכיח מבטל מקח או מתנה ואף בגיטין דל"מ אונס אפ"ה אונס דלא שכיח כלל גם בגט מהני ומכ"ש הכא דלא שכיח בין שותפין שיהי' בנין אחד שייך לאחד א"כ לא הי' להלוקח להתנות ואדרבה הי' לו לגלות שיש כאן שינוי מכפי המנהג היינו שבנין קטן שייך לשותפו לבדו – ואף שנכתב בהשטר שמוכר לו מה שהוא טאבעלירט על שמו מ"מ לא הי' לו להעלות על הדעת שדיר הקטן הוא טאבעלירט על שותפו לבדו ובפרט שיפה הביא כת"ה מדברי הטור והמחבר סוף סי' רט"ו דבזה אזלינן בתר מנהג ומפורש בש"ס ב"מ דק"ח דהכל כמנהג המדינה ודעת הנמ"י דגם מיגו נגד המנהג ל"מ ועיין ש"ך סימן פ"ב ועיין רמב"ן פ"ב דקידושין דאם עכ"פ יצא בדבר אחד מהמנהג חוששין ששינה גם בדבר אחר מהמנהג ועיין ברשב"ם ב"ב דצ"ב