שו"ת מהר"ש ו מו

כולם חייבים במזוזה וכ' רש"י ז"ל שם בחד תירוצא ברל"ד דחד לגבי חד בטל אבל ג' לא בטל לגבי חד וכתבתי בתשו' דמכאן נשמע דרוב מנין חשיב כרוב בנין וא"א לרוב מנין להיות טפל לרוב בנין וביארתי דבאמת חזינן דבפתח אף על פי שאין משתמשין בו רק פ"א בשנה חייב במזוזה כמו לשכת פרהדרין ולחד תירוץ בתוספות יומא דף י' אף לשכה שהי' מפרישין כהן השורף הפרה היה חייב במזוזה אף שלא הי' משתמש בו רק פ"א באיזו שנים וחזינן דגם ע"י תשמיש שאינו רגיל חייב במזוזה וביש לו שני פתחים ורגיל בחד השני אינו חייב במזוזה וע"כ צ"ל כנ"ל דאם אין לו פתח אחד אף ע"י תשמיש באקראי חייב במזוזה אבל ביש לו שני פתחים ובאחד משתמשין בו בקביעות הטפל בטל ועיין בספרי ח"א סימן צ"ו לפ"ז א"ש דבדיבוק מטלית קודם הכתיבה חשיב גוף אחד והנה כבר הבאתי בספרי ח"ב סימן ס"ו שאלה כזו והבאתי מדברי הפ"ת סק"ד שהביא מ"ש בשו"ת בגדי כהונה וגם די"ל דלדבק עדיף מלתפור, וכל החשש הוא רק משום חשש ראנוהו דאינו רק פסול דרבנן לשיטת רוה"פ ועיין ש"ס סוכה דכ"ט שם: ב) ובאמת ע"י דיבוק מטלית יפה הביא כהד"ג משו"ת מרן ד"ח דבס"ת לא שייך חשש תעשה ולא מן העשוי ועיין שו"ת מהרש"ם ח"ב סי' רי"ז שכתב ג"כ כן ובפרט היכי דכבר הי' נקבע כדינו ורק דאח"כ נחלק י"ל ע"י דיבוק מטלית עכ"פ עי"ז נתדבקו האותיות והדבר חוזר להכשירו ועיין ש"ס עירובין ד"ה דתחילת הכשר מבוי בעי פתח ד"ת ובכבר הי' עליו פתח רק שנפרצה מהני ד"ס – ועיין ש"ס סוכה דכ"ו לענין דבעי לר' אליעזר סוכה שיהי' ראוי לשבעת ימים ואין בונין בחוה"מ מ"מ אם נפלה וחזר ובנאה מהני גם לר' אליעזר ולחד פירוש שם גם בבנאה בעצים מהני עיי"ש בפי' רש"י ותוספות ובחיבורי העירותי מש"ס ב"ק דצ"ו לענין לבינתא ועבדא עפרא חשיב שינוי מה אמרת הדר משוי לבינתא האי לבינתא אחריתא היא – עכ"פ יש מקום לומר דע"י דיבוק מטלית ויתחברו אותיות השם להדדי ולא יהי' ניכר שום פירוד דכשר – עכ"פ יען שיש מחמירין לכתוב שם על המטלית הגם שבשו"ת ח"ס בכמה תשובות מביא שי' רוב הפוסקים להתיר עכ"ז אין המנהג לכתוב לכתחלה שם על המטלית כמ"ש בהג"ה יד שאול סי' ר"פ ובפרט דהכא גרע טפי כיון שלא הי' המטלית דבוק קודם הכתיבה וידוע שי' הח"ס יו"ד סי' רס"ד היכי דהשם עצמו גורם הפסול מותר לקדור דרק באם הפסול הוא מחמת הפסק פרשה כנידון הרא"ש אסור לקדור אבל אם השם גורם הפסול מותר לקדור ובפרט הכא דלע"ע השם נקרע וגם אחר הדיבוק מטלית יהי' בו חשש לשי' כמ"פ ע"כ לדעתי יותר נכון לקדרו עוד עם איזו תיבות ולגונזו ולדבק אח"כ מטלית ולכתוב רק תיבות הנ"ל על המטלית והשם יהיה נכתב על הקלף ממש והגם דבשו"ת דברי אמת אין מסכים לקדור עכ"ז כמה פוסקים מתירים כן נראה לענ"ד בס"ד: באעה"ח ועש"ק נשא מ"ז למב"י תרפז"ל קאשוי. הק' שמואל ענגיל חופ"ק הנ"ל. סימן כ"ה. להרב הה"ג וכו' כש"ת מו"ה דוד קאטצ- בורג נ"י מוצד"ק ווייטצען יצ"ו. בדבר שאלתו בכהן שדעתו לגרש את אשתו אם מחויב לטמא לה אם מתה: א) הנה נודע דברי הרשב"ם ב"ב דף קמ"ו דמי שמתה אשתו מתוך קטטה שיש בדעתו לגרשה שוב אינו יורשה וכן נודע מדברי היש"ש מובא בהג"ה אמ"ב אה"ע סי' צ' דכיון שנתן עיניו לגרשה אינו מאבל עלי' ועי' בב"ש סי' צ' סקכ"א אהא דכתב ברמ"א שם אבל כל זמן שלא נתגרשה אע"ג שנתן עינו לגרשה יורשה וכתב בב"ש לאפוקי מדעת הרשב"ם ועיין בפת"ש שם: ב) והנה להבין דברי הרשב"ם י"ל דלענין ירושה דלשי' הרבה פוסקים אינו רק מדרבנן וא"כ כל שבדעתו לגרשה הפקיעו חז"ל זכותו דלא מיבעיא לר"ש דמשנתן עינו לגרשה אין הבעל אוכל פירות והיינו כיון דזכות הפירות הוי רק תקנתא דרבנן לא תיקנו לו חכמים בנתן עינו לגרשה בוודאי די"ל כן גם בירושה ואפילו למ"ד דבעל אוכל פירות עד שעת נתינה מ"מ לענין ירושה י"ל דאינה יורשה בנתן עינו לגרשה דשאני פירות דזכה מיד כשנשאה אע"ג דזכות הפירות ג"כ אינו רק תקנתא דרבנן עיין תוספות יבמות דף ל"ו ע"ב ובגיטין דמ"ז מ"מ אחרי שכבר זכה בהפירות אף שנתן עינו לגרשה מ"מ כל זמן שלא גירשה לא רצו חז"ל להפקיע זכותו שהי' לו מכבר דאפשר שיהי' נמלך מלגרשה. וגדולה מזו שי' התוספות גיטין דע"ז ע"ב דכיון דקנוי לי' לפירות הוי כאילו קנוי לו גוף החצר בוודאי די"ל דאין להפקיע קנין חזק כזה בזה שנתן עיניו לגרשה אבל בירושה דבחיי האשה אין לו שום זכות ורק דלאחר מיתה תיקנו חז"ל שיהי' יורש את אשתו וא"כ כשנולד ביניהם קטטה ומכח זה גמר בדעתו לגרשה ומתה בכה"ג בוודאי די"ל דחז"ל לא תקנו אצלו שיהיה יורשה דדוקא לעקור מה שזכה כבר בתקנת חכמים בשביל זה שנתן עיניו לגרשה לא עקרינן אבל לזכות מחמת תק"ח בהירושה שפיר י"ל דבאדם כזה שנתן עיניו לגרשה ואחר כך מתה לא תיקנו לו חכמים והי' מתורץ בזה קושית הרא"ש על הרשב"ם שם. ג) נחזור לנ"ד – ידוע דלשי' הלח"מ בכוונת דברי הרמב"ם הא דבעל מטמא לאשתו הוא רק מדרבנן לפי שעשאו כמת מצוה דאל"כ אין יכולים לעקור דבר מה"ת בקו"ע ועיקר הדבר מש"ס יבמות דף פ"ט ע"ב ובתוספות שם ועיי"ש וכבר נודע מ"ש הריטב"א דמה"ט מיקרי מת מצוה הואיל דהבעל יורש אותה רק מדרבנן ממילא קרובים ימנעו מלהתעסק עמה – אבל כה"ג או נזיר דיורשים את קרוביהם מה"ת לא ימנעו שאר קרובים או זרים להתעסק עיי"ש – יצא דבכל הא דבעל מטמא לאשתו הוי רק משום דהוית כמת מצוה לפי שהקרובים ימנעו מלהתעסק עמה לפי שהבעל נוטל ירושתה שאין לו זכות רק מדרבנן ולפ"ז י"ל דלשי' הרשב"ם דבנתן עיניו לגרשה