שו"ת מהר"ש ו לט

סימן ח"י. להרב הה"ג חו"פ בנש"ק וכו' כקש"ת מוהר"ש פרענקיל ז"ל אב"ד דק"ק קלאסני יצ"ו. בדבר שאלתו בבחור אחד נשא בתולה זה איזה שנים ואומר כי מיום שנשאה לא מיתדר לו כי לא יוכל לדור עמה כדרך כ"א ויודע שיש לו ג"א ותולה החסרון בה מצד שרחמה צר ובכ"פ שרוצה להזדקק לה בא לידי הוז"ל ומתירא מחומר העון הנ"ל וגם כי לא יוכל להוליד עמה ומבטל עי"ז מפ"ו ע"כ רוצה לגרשה ואשתו ממאנת להתגרש ואומרת שמצדה ליכא חסרון ואומרת שהחסרון הוא ממנו ורק מצפית כי במשך הזמן יתרפא וכבר דרשו ברופאים ואמרו ששניהם בריאים ואינם יכולים לעמוד על סיבת הדבר והבעל אומר יהיה איך שיהי' עכ"פ אחרי שלא יוכל לשמש עמה ובא לידי עבירה. שוב אינו מחויב לדור עמה ולעבור בכ"פ על איסור הוז"ל גם יש ביניהם הכחשה שהבעל אומר שמעולם לא הי' שימוש כראוי ולפי דברי אשתו הי' מתחילה כראוי רק אח"כ נתקלקל זה תורף השאלה: א) והנה כת"ה הביא מהא דאיתא באה"ע סי' כ"ג דביש לה אוטם ברחם ועי"ז זורה מבחוץ דאסור לדור עמה וא"כ בנ"ד אף דלפי דבריה אין לה אוטם ברחם אפ"ה כיון דלא יוכל לדור עמה כאורח כ"ע אסור לו לדור עמה דאסור להכניס א"ע ולעבור איסור חמור כזה עכת"ד– ולכאורה הא מבואר באה"ע סי' קנ"ד סעיף ז' דבטוענת שאין לו ג"א י"א דנאמנת אף אם הבעל מכחישה אפ"ה י"ל חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה היכי דבעלה מכיר בשקרה וחייב לגרשה וכופין אותו ע"ז והקשה בדרישה מהא דכ' הטור בסי' ע"ז בשם הרמב"ם דבטוענת שמורד מתשמיש והבעל מכחיש דעושין פשרה ואין כופין לגרש אף דהתם ג"כ שייך הסברא דאינה משקרת בדבר שבעלה מכיר בשקרה וכ' הטו"ז בשלמא התם אף לפי טענתה אפשר שיתפייס וידור עמה לכך עושין פשרה להביא לידי פיוס אבל הכא לפי טענתה אין תקנה לזה שפיר כופין להוציא ואה"נ באם יש אפשריות ברפואה כמ"ש ב"י בשם רשב"ץ אם טוען שזה מום עובר ע"י רפואות קרובות להועיל וודאי דאין כופין ואם כופין הוי שלא כדין עיי"ש. ועיי"ש בב"י שכ' דאף בהודה מעצמו כן מ"מ אם טוען שרוצה לעסוק ברפואות שומעין לו א"כ לפ"ז י"ל דנהי דלפי דברי הבעל דלא יוכל לדור עמה בוודאי דחייב לגרשה וליכא בזה חדר"ג כמ"ש הרא"ש כלל מ"ב מובא באה"ע סי' קי"ז דבנכפית הואיל דבאיש כופין לגרש שוב ליכא בזה חדר"ג דלא עדיף כח האשה מכח האיש והיכי דבאיש כופין ע"כ דהוי מום גדול בכה"ג לא גזר ר"ג והח"מ שם החמיר לגרשה בע"כ אבל הב"ש מיקל ועיין נובי"ת סימן ק"ב שהאריך בזה דמקודם כ' די"ל דבזה לא תיקן ר"ג וא"צ לכופה לקבל גט רק דבנ"ד הי' מקום לכופה לקבל גט או אפילו לגרשה בע"כ משום דלא עדיף כח האשה מכח האיש אבל עכ"פ לפי דבריה הוא מום עובר ע"י רפואות א"כ בכה"ג הא אין כופין באיש ושוב י"ל דגם באשה אין כופין וצריכין לעסוק ברפואות שמא יהי' תרופה למכתם אך באמת ז"א דבנ"ד הא לפי דבריו הי' הקלקול מיד מתחילת הנישואין וגם לפי דבריה שוהה הקילקול זה זמן רב וכבר דרשו ברופאים ועשו רפואות ולא הועילו ובפרט שאמרו הרופאים שאין בהם שום חולאת א"כ אין הדבר תלוי ברפואות ושוב י"ל עד מתי ליעגן וליזול: ב) וחוץ לזה י"ל דדוקא בטוענת שאין לו ג"א עכ"פ אינו מגיע ע"י התשמיש לידי איסור אז שפיר אם אומר הרופא שכבר נתרפא הא יוכל לסמוך על דבריו ולשמש עמה א"כ שפיר אם אומר שהוא מום עובר ע"י רפואות צריכין להמתין עד שיתרפא הואיל דעכ"פ לא הוי בכלל מום שנוכל לומר דמאוס עליה בשביל המום אבל בנ"ד דבא לידי איסור הוז"ל בשעה שנזדקק לה א"כ אף אם יגיד הרופא שעלתה לה הרפואה ושלא יבוא עוד לידי כך אכתי י"ל דאין נאמנות לרופא עכו"ם באיסורין וכמצינו ביו"ד סי' קפ"ז גבי רדמ"ת וגדולה מזו נסתפקו הפוסקים אי אפילו רופא ישראל נאמן היכי דכבר נתחזקה בג"פ א"כ מכ"ש דרופא עכו"ם ל"מ וכמ"ש בח"ס לע"ז דל"א דכיון דהם לומדים חכמת ניתוח בגופן של עכו"ם אין לדמות לזה גופו של ישראל דעכו"ם איידי דאכלי שקצים חביל גופייהו ועיין בנובי"ק סי' מ"ט שכ' דאף להסוברים דרופא מהימן ברדמ"ת הטעם משום דברדמ"ת הוי דרבנן אבל בד"ת בוודאי דל"מ וגם בזה השיג עליו הח"ס דגם ברדמ"ת משכחת שיבוא לידי איסור ד"ת וכגון אם תרגיש באמצע תשמיש ולא יוכל לעמוד על עצמו להמתין ולפרוש באבר מת וגם י"ל דרדמ"ת אף אי הוי דרבנן מ"מ כיון דדיבור של הרופא לא משוי רק לספק וכמ"ש הח"ס סי' קנ"ג וסי' קנ"ח וסי' קע"ה א"כ חשיב כמו סד"ר נגד ח"א דמחמירין לשיטות כמ"פ וא"כ מכ"ש בנ"ד דנוגע לאיסור הוצאת ז"ל דהוי איסור חמור והי' נוהג עוד קודם מ"ת דבזה אפילו לשי' הרמב"ם הספק מה"ת לחומרא וכמ"ש בשו"ת ב"א דעיקר הא דס' מה"ת לקולא משום דאוקמה אחזקה דקודם מ"ת שהי' הכל מותר וממילא בזה דהי' נוהג גם קודם מ"ת שוב ל"ש לאוקמה אחזקה ושוב לכ"ע הס' מה"ת לחומרא ודיבור של רופא הא לא משוי טפי מספק וא"כ פשיטא דהרופא לא יהי' נאמן בזה שיהי' מותר לשמש עמה וא"כ חשיב בכלל א"א לברר הדבר ע"י רופא ושוב שפיר י"ל דכופין אותה לקבל גט. ועיין שו"ת בי"ש סימן מ"ז שכתב דאף לשי' הרדב"ז דביש רגל"ד רופא נאמן אפ"ה כ"ז באיסור דרבנן אבל באיסור ד"ת אף ביש רגל"ד ל"מ הרופא וא"כ יש מזה סיוע לדברינו ובפרט דאפילו להסוברים דרופא נאמן ברדמית מ"מ י"ל דוקא התם ברדמ"ת דהוי מכח ווסת לשי' כמ"פ וכיון דדיבור של רופא משוי עכ"פ לספק א"כ כבר נודע מ"ש בהג"ה אמ"ב סי' קפ"ד בשם הרז"ה דקביעות ווסת לא הוי רק בדבר ברור ולא בספק עיי"ש. ועוד י"ל דהרי באמת יש ספק צדדין וכמ"ש בשו"ת טוה"א דהיכי דבא בסיבת התשמיש יוכל לבוא דם מצדדין כמו מן המקור וא"כ הי' מהראוי לומר ברדמ"ת דרבנן דניזול לקולא מכח ספק צדדין ועיקר התירוץ כיון דמחמירין לענין הדם מחמירין ג"כ לבעלה ומה"ט כ' החוו"ד בסימן קפ"ז דבימי טוהר אין לאסור ברדמ"ת עיי"ש א"כ י"ל דוקא התם דגם בלי דברי הרופא יש ס'