שו"ת מהר"ש ו לג

ב' לא יוכל לתבוע לפי שיוכל המוכר לטעון שמכר ליוב"ש ב' ושוב גם ע"י הרשאה לא יוכל לגבות כיון דבשעת מעשה לא הי' ברי היזיקא לאדם ידוע ושוב גם לר"מ לא תהי' מקודשת בכה"ג דלא ס"ד שמא ימחול המוכר שאינו בעלה ונהי דיצטרך לשלם לה מדד"ג ז"א כמ"ש הרמב"ן במלחמות דבדד"ג היכי שיש עצה לומר הדר דינא ושלא יהי' פסידא אמרי' הדר דינא כדי שלא נצטרך לדון דד"ג א"כ הכא א"נ דאינה מקודשת לא יהי' לה פסידא ולא נצטרך לדון דד"ג שפיר יש לומר דאינה מקודשת ואי דנימא דעכ"פ יהי' מחויב לשלם להקונה ושוב י"ל דמקודשת ז"א דאי האשה לא תהי' מקודשת ויחזור השטר ליד המקדש גם הוא לא יוכל לגבות מהמוכר כיון דבשעת מחילה היה ספק שמא לא יהי' לו הרשאה מיונ"ש השני ושוב ל"ח ברי היזיקא ומדחזינן דמקש' הש"ס דר"מ אדר"מ עכצ"ל דכיון דעכ"פ בשעת מחיל' ידענו שמגיע היזק לאיש ישראל ואח"כ נתגלה למי שפיר חייב וז"ב בס"ד: ב' קרח תרס"ו ראדמישלא יצ"ו. חותנך דו"ש הק' שמואל ענגיל חופ"ק הנ"ל. סימן י"ג. להרב הה"ג הצדיק בנש"ק וכו' כקש"ת מ' חנה הארלרשטאם שליט"א אבד"ק קאלישיץ יצ"ו. בדבר השאלה באשה שעשו לה טבעת ברחמה אם ליכא בזה חשש לענין ספירת ז"נ וגם אם אינו חוצץ בטבילה. זה תורף השאלה: א) והנה בנידון החשש מכח חציצה נודע דלשי' הזכרון יוסף אם אינו ראוי לביאת מים אף במיעוט שבביה"ס מעכב מה"ת דהוי כאילו אותו חלק האבר הוא חוץ למים. אך גם לדבריו כ"ז אם כל המקור מכוסה שאינו ראוי לבוא לשם מים אז שפיר י"ל דמעכב מה"ת ואפילו באינה מקפדת ג"כ אסור משום דזה אינו מתורת חציצה אבל הכא דבאמת אפשר להמים לבוא להמקור ורק שהטבעת מעכב מלבוא המים על הבשר ממש דזה הוי רק מתורת חציצה, וא"כ אף לשיטת הפוסקים דחציצה בגוף פוסל גם בביה"ס מ"מ עכ"פ במיעוט הגוף ליכא טפי מחשש איסור דרבנן – וגם י"ל דהרי כבר השיג בס"ט על הז"י ודעתו דא"ר לביאת מים הוי ג"כ מכח חציצה והא דלשי' התוס' בביה"ס הוא מה"ת כ"ז אם בצירוף שאר מקומות שבגוף הוי רוב אבל בלי צירוף בוודאי דליכא טפי מאיסור דרבנן עיי"ש ובפרט דכבר נודע שיטת הריטב"א דחציצה בביה"ס אף אם בצירוף שאר מקומות שבגוף יש רוב ג"כ ל"ח טפי מאיסור דרבנן וא"כ ממילא במיעוט בביה"ס הוי בגדר תרי דרבנן ונודע דתרי דרבנן קיל טפי מחד דרבנן עיין תוספות מגילה ד"כ ובחמ"ח אה"ע סי' כ"ח ובמג"א סי' רס"ט ונודע מ"ש האחרונים דבתרי דרבנן יש להקל בספיקא גם נגד ח"א וממילא אחרי כל זה יש לנו לסמוך על הסוברים דבכה"ג שא"א להסיר הטבעת כי הדבר נוגע לה לרפואתה חשיבה בכלל אינה מקפדת ונהי דקיי"ל דאף אם היא אינה מקפדת מ"מ כיון דרוב בני אדם מקפידין חוצץ כמפורש בש"ע סי' קצ"ח אך באמת י"ל דרק באם אין הדבר נוגע לרפואתה א"כ הוי משונה בטבעה ושפיר י"ל בטלה דעתה אצל כל אדם אבל אם מה שאינה מקפדת היא בשביל שנוגע לרפואתה א"כ באמת כל הנשים אם הי' הדבר נוגע לרפואתן לא הי' מקפידין א"כ ל"ש לומר בטלה דעתה ויפה כי הפוסקים הוכחה לזה מהא דאומן שהוא צובע דאינו חוצץ משום דכל בני אומנות זו אין מקפידין ואזלינן רק בתר בני אומנות הללו וה"ה דבמקום חולי חשיב אינה מקפדת וכעין זו כתב הר"ן סוף יומא דאף דבשבת אסור לצאת ברה"ר במידי דל"ח מנעל וחשיב משא אפ"ה ביוהכ"פ מותר דכיון דאסור לצאת במנעל אחר חשיב מנעל להאי יומא עיי"ש: ב) וכעין זו מצינו בסדר חליצה דבעי שילך החולץ ד' אמות בהמנעל לפני הבי"ד ובפ"ת שם הובא הטעם כדי שיהי' מיקרי עביד להילוך ובהג"ה עיטור ביכורים שם העיר אטעם זה דלפ"ז לא הי' צריך כל יבם לילך אחרי שכבר הלכו בו איזה יבמין ושוב כבר חשיב עביד להילוך והביא בשם הג' חס"ל די"ל דעי"ז שהלכו בו איזה יחידים אכתי ל"ח עביד להילוך כיון דעיקרן עביד לצורך חליצה א"כ בעי שילך בו כל יבם שיהי' נקראה אצל כל אדם בכלל עביד להילוך עיי"ש. ולכאורה אכתי צ"ב דאכתי ל"ח בכלל עביד להילוך במה שהולך בו במקרה ד' אמות ומהראוי לומר שיובטל לגבי עיקר תשמישו וכעין מ"ש בתוספות שבת דכ"ו לענין שריפת ת"ט ביו"ט דבטלה הנאת הדיוט לגבי הנאת גבוה – אך לסברת הר"ן יומא הנ"ל דביום הכיפורים דאסור לילך במנעל אחר חשיב מנעל להאי יומא א"כ ה"ה בחליצה. אם עכ"פ כל יבם הולך בו מעט וא"א לחלוץ אלא בזה שפיר מיקרי ג"כ בכלל עביד להילוך עכ"פ בשעת חליצה הואיל דאסור אז במנעל אחר א"כ חשיב עכ"פ עביד להילוך בהאי שעתא והבן: ג) א"כ גם בנ"ד אף אם הוא דבר שמקפידין עליו בעצם וכמו טבעת שביד דחוצץ כ"ז בדבר שאינו נוגע לרפואה ואפשר לה להסיר אבל טבעת שבביה"ס דא"א לה להסיר בכל פעם ונוגע לחשש סכנה בוודאי דחשיבה עי"ז כאינה מקפדת ושפיר אינו חוצץ אפילו מדרבנן. ועיין בספרי ח"ג סי' י' שהבאתי בשם שו"ת ח"ס שכתב דאף דבבשר הגוף יש שיטה דאף מיעוט חוצץ מה"ת אבל במיעוט שבביה"ס בוודאי הוי רק מדרבנן ובסברא זו ביארתי דמה"ט בס' חציצה במיעוט הגוף אסור ולא אמרי' בזה סד"ר להקל לפי שיש לחוש לשיטה הסובר דמיעוט הגוף חוצץ מה"ת אבל בביה"ס דבוודאי אינו רק מדרבנן מקילין בספק חציצה דהוי רק ספק דרבנן ועיין עוד בשו"ת רעק"א סי' ס' שצידד ג"כ דעל ידי שמקפדת שלא להסיר מחשש סכנה חשיבה אינה מקפדת. וכעין החילוק המבואר בנוב"י דדוקא במקפדת להסירן בשעת לישה א"כ כל שעה הוי בכלל מקפדת אבל היכי דבדעתה שתשאר שם זמן רב עי"ז חשיב אינה מקפדת ובשו"ת דברי חיים ח"ב סי' ס"ה כתב דגם ברטיה שפ"ג מכה אם יש לה סכנה להסיר דאינה חוצצת והשתא ומה התם דמונח