שו"ת מהר"ש ו כא

להקדיש עכשיו ע"י מעשה רבה מה"ט בעי עכ"פ דבר שעושה נבילה אבל בדבר שהוא שלו ממש שפיר י"ל דיש חיוב ש"ח גם במיעוט קנה ואף לסברת כת"ה דבמיעוט קנה ליכא חיוב דש"ח ואפ"ה איסור מוקצה יש גם במיעוט קנה לענ"ד ז"א דכ"ז בבהמה שלו שפיר י"ל דבמיעוט קנה עכ"פ חשיב מוקצה דלא גרע מגזזה מעט אבל בשל חבירו אינו יכול לאוסרה אף משום מוקצה ודוקא ברוב הסימן דמועיל לאוסרה משום תע"ז שפיר י"ל דחשיב כשלו אבל במיעוט הקנה כמו דל"מ לאוסרה משום תע"ז ה"ה דא"י לאוסרה משום מוקצה וז"ב: ג) ובגוף קושיתו – נלע"ד ליישב דלכאורה בגוף הסברא דכיון דקניא לי' לכפרה כדידי' דמי – יש להעיר דהא מוכח בש"ס דב"ק דע"ז דגנב והקדיש לאחר יאוש מהני וכ' בתוספות דבקדשים שא"ח באחריות חל ההקדש מכח שינוי רשות והן אמת דשם בש"ס דע"ו מפורש דהקדיש ל"ח כמו מכירה שיתחייב עי"ז דו"ה משום דעדיין מיקרי עולתו של ראובן ובאמת דעת הרמב"ן ז"ל דל"ח שיר רק שה"ש אך שיטת התוס' דחשיב ש"ר ובאמת גם בקדשים שחייב באחריותן שכ' התוספות דל"ח ש"ר הקשו דהא לא קיי"ל כר"ש בדהגל"מ וא"כ גם באחריות חשיב ש"ר וכמו שתמהו על הרשב"ם ב"ב דמ"ד ע' בש"ך סי' ל"ז סקכ"ט ועיין בירושלמי ריש פסחים בהא דתני א"א רואה של גבוה דמיירי בקדשים שחייב באחריות וכר"ש ומוכח דלרבנן אף בקע"א ל"ח כשלו ובריט"א פלפל בזה: ד) ובאמת לפי דבריו בביאור דברי התוספות כריתות די"ג דמה"ט בקדשי מזבח כ"ז שלא נזרק דמן כהלכתן איתא בשאלה משום דיש לו זכות כפרה אכתי מיקרי בעלים ונודע שי' הריטב"א דגם בקדשי מזבח ל"מ שאלה בבא ליד הגזבר וי"ל דפליגי בזה דבאמת למ"ד אדם אוסר דשא"ש א"כ לא נשמע הסברא דקניא לי' לכפרה כדידי' דמי ושוב י"ל משבא ליד הגזבר נסתלק כח הבעלים אבל למ"ד אאדשא"ש ע"כ דס"ל דבקניא לי' לכפרה חשיב כשלו ויוכל לאסור ומש"ה מהני שאלה – אך באמת אין ראי' משם דהתם סגי זכות כ"ד כמפורש שם דגם ע"י זכות הקרבת דורן או ע"י זכות ט"ה ואחריות יוכל לשאול ומה"ט גם פ"י זכות כפרה י"ל דנא גרע מט"ה אבל באמת חשיב של הקדש ומה"ט בקדשים שא"ח באחריות פטור מדו"ה ולרבנן גם בקדשים שחייב באחריותן פטור אבל לענין לאסור דל"מ בדשא"ש ל"מ ג"כ הך דקניא לי' לכפרה: ה) ובפרט שי"ל עוד עפ"י דברי הר"ן בנדרים דמ"ו דנסתפק אי המשכיר יוכל לאסור על השוכר בקונם או על אחר והעלה דבאמת אם רוצה לאסור על השוכר יוכל לאסור אבל באינו אוסר על השוכר רק על אחר יוכל לומר בשל השוכר אני נכנס והטעם כיון דלא מפקיע את קנינו של השוכר א"כ שפיר מיקרי של שוכר וא"י לאסור על אחר עיי"ש – ה"ה הכא יש לחלק בשלמא ע"י שאלה דרוצה באמת להפקיע זכות ההקדש אז שפיר י"ל כיון דעדיין נשאר לו זכות כפרה שפיר חשיב עדיין שלו ויוכל להפקיע את קנינו של הקדש אבל היכי דלא שאל על ההקדש שפיר חשיב של הקדש וכ"ז שיש להקדש בו קנין גמור אז נהי דאכתי יש לו זכות הכפרה מ"מ היכי דההקדש יש לו בו קנין ממון אף דיש לו זכות כפרה מ"מ ההקדש חשיב בעלים ושפיר א"י לאסור דחשיב דשא"ש והדרא קושיא לדוכתא: ו) והנלע"ד ליישב ונקדים דברי רש"י דלא מבעיא הרביצה דהגביהה וקניא ונעשית כשלו והקשה בתוס' דהא הגבהה לא קניא רק לענין אונס ועוד דא"כ מאי פריך הש"ס ממנסך הרי התם מיירי דהגביהה מקודם דבלא"ה הי' אומרין קלבד"מ וא"כ שוב קניא בהגבהה. ז) ונלע"ד ליישב דהנה כבר כתב ברשב"א ב"ק אהא דגנב והקדיש דמהני משום יאוש ושה"ש והעיר ברשב"א דהא בעי שיקדיש דבר שלו ותירץ דכיון דא"נ דיחול ההקדש שוב יהי' שלו מכח יאוש ושה"ש שוב אמרי' הקדישו וקנייתו באין כאחד ובתוס' סוכה ד"ט כ' דה"ט דפסול להקרבה דבעי קרבנו בשעה שמקדיש ואף דלענין חלות ההקדש אמרי' דבאים כאחד אבל לענין הקרבה בעי שיהי' שלו מקודם ואף דא"נ דלא חל ההקדש א"כ ל"ח שלו מ"ה כיון דע"י חלות ההקדש חשיב שלו מהני ההקדש א"כ ה"ה הכא כיון דע"י תע"ז נאסר בהנאה מה"ת לשי' רוה"פ ואפי' לשי' התוס' ב"ק דע"ב דאינו רק מדרבנן מ"מ הוכיח בשעה"מ דלמ"ד דע"ז מטמא מה"ת עכ"פ במגע ומשא שוב ע"כ דאיתקש לגמרי ואסור בהנאה מה"ת א"כ הכא לפי סוגיא דפסחים דל"ח תיקון לענין טומאה ע"כ דס"ל דתע"ז מטמא כמ"ש התוספות שם א"כ ע"כ דאסור בהנאה ג"כ מה"ט וא"כ חשיב שינוי וכמ"ש בתוס' שבת דנ"ח וא"כ עי"ז חשיב שלו ושוב י"ל דקנייתי ואיסורו באין כאחד אף דא"נ דאינו נאסר ליכא שינוי ול"ח שלו ושוב לא יוכל לאסור אבל עכ"פ כיון דע"י האיסור חשיב שלו ושוב יוכל לאוסרו – אך נודע דברי הרמב"ן במלחמות דמה"ט בעי בהקדש שיהי' יאוש מקודם אף דשה"ש לחוד קונה מ"מ כ"ז במריש ובנאו בבירה הכל רואין שנשתנה שמו אבל הכא אין בכוחו לקרות שם הקדש אדבר של חבירו ובפרט דבעי שיקדישו במחשבתו וא"י לחשב אדבר של חבירו מה"ט בעי שנתייאשו הבעלים דעכ"פ חשיב אין הבעלים מרדפין אחריו ושוב יוכל עכ"פ לקרות שם הקדש עליו ונהי דבעי שיהי' של המקדיש מ"מ לענין חלות ההקדש אמרי' כיון דעכ"פ חשיב שה"ש שוב קניא לי' והקדישו וקנייתו באין כאחד עיי"ש, א"כ לפ"ז הכא א"נ דאאאדשא"ש שוב ל"ש לומר קנייתו ואיסורו באין כאחד דלא יוכל לקרות שם תע"ז אדבר של חבירו א"כ י"ל דזה כוונת רש"י דאם הגביה מקודם קניא עכ"פ להתחייב באונסין ואמרי' סתם גניבה יאוש בעלים ושוב יוכל לקרות שם איסור ושוב על ידי שנאסר בהנאה חשיב שלו ושוב י"ל קנייתו ואיסורו באין כאחד אבל עיקר חידוש של ר"ה דאף בלא הגביהה וממילא ליש לומר דקניא אפ"ה יוכל לאסור של חבירו ובאמת אחרי דאמרי' דיוכל לאסור את של חבירו שוב ממילא נעשה שלו ע"י האיסור: ח) יצא דכל סברת ר"ה הוא לחדש דע"י הגבהה י"ל קנייתו ואיסורו באין כאחד וכ"ז א"כ דבגמר מעשה יוכל לאסור בוודאי דפ"י גמר טביחה