שו"ת מהר"ש ו יט

על של חבירו צריך דעת בעלים או לאו ובתוספות בכורות די"א בהא דפודה פט"ח של חבירו פדיונו פדוי כתבו לחלק בין האי דנדרים דל"ו וכ' הריט"א שם ב' פירושי' פירוש א' די"ל דתרומה דמי לכל התורה כולה דמועיל שליחות ורק דאבעיית הש"ס בתרומה הוי רק דשמא הואיל דניחא לי' לאינש למיעבד מצוה בממונו חשיב עי"ז כחוב גמור דל"מ בלי דעתו אבל בפטר חמור מועיל פדיית אחר כמו בחילול דהקדש דא"צ בעלים ועיין תוס' ב"ק דס"ח ע"ב ופירוש ב' דבאמת גם בפט"ח בעי בעלים ורק דמדין זכיה מהני דחשיב כשליח ואפ"ה בתרומה אכתי יש מקום להסתפק הואיל דגזה"כ דבעי שיהיה השליח דומיא דבעלים אז י"ל דוקא היכי דהוי זכות גמור דאפילו מחאה שלו לא יועיל אז שפיר חשיב כאילו הוא לגמרי במקום הבעלים אבל היכי דיש גם כן צד חובה ושוב בעי הסכמתו אח"כ בכה"ג שוב י"ל דל"ח עומד לגמרי במקום הבעלים עיי"ש וכה"ג כתב במהרש"א יבמות דקי"ח דאמתלא ל"מ רק במקום דשתיקה מועיל אז אמתלא משוי לי' כשתיקה אבל במידי דל"מ בשתיקה רק בעי דיבור ל"מ אמתלא וע' בתוס' חולין די"ג שכ' דמעשה המוכיח מצד עצמו וא"צ לדיבור חשיב מעשה גמור אבל אם צריכין לדיבור הוי רק בכלל מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו – ומבואר מדברי הריט"א דאיבעיית הש"ס בנדרים הוי אי בתרומה חשיב זכות גמור או דהוי עכ"פ כיש ג"כ צד חוב ושוב ל"מ משום דבתרומה גזה"כ שיהי' עומד לגמרי במקום הבעלים: יא) והנה המלמ"ל תמה ע"ד התוספות בבכורות הואיל דבכה"ת ילפינן שליחות מתרומה וא"כ בכ"מ בעי דומיא דתרומה ולכאורה יפה כ' הריט"א דהא בכה"ת ילפינן מגירושין וקדשים אכן מה שהעיר בריט"א דא"כ מאי פריך הש"ס אתם למ"ל הא י"ל דאיצטריך כדי להשמיענו דהכא בעי שיהי' עומד לגמרי במקום הבעלים – לענ"ד לק"מ דוקא לפי האמת דכתבה רחמנא אתם בתרומה לענין שליחות שפיר יש לנו הוכחה לומר דגזה"כ בתרומה דבעי שיהי' עומד לגמרי במקום הבעלים אבל הש"ס דפריך אתם למ"ל והיינו דכיון דילפינן שליחות מגירושין וקדשים ה"ה דיועיל בתרומה וא"כ אי באמת לא יהי' נכתב אתם בתרומה שפיר לא יהי' תרומה חלוק מגירושין וקדשים וז"ב – והנה נודע שיטת הרמב"ם ז"ל דמינה שליח לכתוב גט ונשתטה המשלח בשעת כתיבה כשר דסובר דא"צ שיהי' הפעולה מתייחסת אל המשלח ואף לשיטת הטור דנשתטה בשעת כתיבה פסול מה"ת מ"מ כ' הב"ש דנשתטה בשעת נתינה כשר הואיל דכבר נכתב הגט שוב השליח עומד במקום הבעלים וא"צ לייחס הפעולה למשלח: יב) והנה בתרומה א"נ דנכרי איתא בתרומה דנפשיה יוצמח דשליחות בתרומה נלמוד רק מגירושין וקדשים וקרא דאתם אתי רק למעט שליחות בעכו"ם ושוב תרומה לא חמיר משאר שליחות דכהת"כ ולא יצטרך שיהי' עומד לגמרי במקום הבעלים וסגי אם יש ג"ד דניחא לי' אבל למ"ד דנכרי ליתא בתרומה דנפשיה א"כ מפורש בש"ס דצריך קרא דאתם דס"ד דכמו דממעט אירוסין ה"ה דממעט שליח ולפ"ז י"ל דכיון דהי' ס"ד למעט שליחות בתרומה לגמרי א"כ אף דגילתה התורה דגם הכא מועיל שליחות אבל עכ"פ י"ל דבעי שיהי' עומד לגמרי במקום הבעלים והיינו שיהי' נוכל לייחס הפעולה למשלח וממילא במידי דיש צד חוב ובעי הסכמתו אח"כ שוב עכ"פ א"א לומר דחשיב לגמרי במקום הבעלים בשעת עשיה ז"א דכיון שיש עוד ס' שמא לא יסכים ולא יהיה נגמר פעולת השליח וכן אם ישתטו הבעלים בשעת הפרשה ג"כ לא יועיל כיון דבעי שיהי' הפעולה מתייחס למשלח: יג) ולפי"ז י"ל לפמ"ש הריט"א דהרשב"א והריטב"א ס"ל דבעיין דתורם משלו על של חבירו איפשטא מהא דפט"ח דס"ל דפדיון פט"ח דמי ממש לתרומה וכן הרמב"ם ז"ל פסק דתורם משלו על של חבירו מהני וכתב המלמ"ל דהרמב"ם יסבור הכי דבעיא זו איפשט מהא דפט"ח והיינו משום דהרמב"ם אזיל לשיטתו בהא דנשתטה המשלח בשעת כתיבה דא"צ לייחס הפעולה למשלח אפילו בתרומה – א"כ י"ל הרי כבר כתב הב"י דמסוגיא דקידושין דנ"ב מבואר דא"צ לאוקמה דוקא בדשויה שליח הן אמת דהתוס' כתבו שם דגם התם מיירי דוקא בדשויה שליח מ"מ י"ל תוס' לשיטתם בבכורות דלא איפשט האבעיא דתורם משלו על של חבירו מהא דפט"ח ועכצ"ל דס"ל דבתרומה בעי דוקא שיהי' עומד במקום הבעלים ושפיר בלא שויה שליח כיון דיש ס' בעיקר השליחות שמא לא יסכים שוב עכ"פ א"א לומר דהפעולה מתייחסת להמשלה ושפיר כתבו דאפילו לרבא בעי דוקא דשויה שליח אבל הרמב"ם דפסק דתורם משלו על של חבירו מהני משום דנפשט מהא דפט"ח ועכצ"ל לדידי' דגם בתרומה א"צ לייחס הפעולה למשלח ושפיר אפילו בלא שויה שליח מהני דמכח ניחותא דמצוה אמרי' אמ"ל ושפיר לדידי' סוגיא דקידושין מיירי אפילו בלא שויה שליח וסמך הרמב"ם עצמו אסוגיא דקידושין ונהי דאכתי תיקשי על הרמב"ם מהא דבב"מ מוכח דגם לרבא מיירי דוקא בשויה שליח וכן הקשה עליו הט"ז דהא לאביי בוודאי מיירי דוקא בשויה שליח והרמב"ם לגבי יאוש שלא מדעת פוסק כאביי: יד) אפ"ה י"ל דסוגיא דב"מ קאי בשיטות הסוברים דלא נפשט האבעיא דתורם משלו על של חבירו מהא דפט"ח משום דס"ל כתוס' בבכורות דתרומה שאני דבעי שיהי' עומד לגמרי במקום הבעלים ושפיר סברת ניחותא דמצוה לחוד ל"מ במקום דיש ס' בגוף השליחות דאף א"נ אמ"ל מ"מ א"א לחשבו כעומד לגמרי במקום הבעלים בשעת הפרשה ושפיר מוכרחין לאוקמה בדשויה שליח דאז נהי דג"כ מוכרחין להשתמש בסברא דניחותא דמצוה וכמ"ש בתוספות שם מ"מ בכה"ג דל"ח טפי מס' בתנאי שפיר חשיב כאילו עומד לגמרי במקום הבעלים אבל לפי סוגיא דקידושין דקאי בשיטת הרמב"ם ז"ל דנפשט האבעיא מפט"ח דגם בתרומה א"צ שיהי' במקום הבעלים א"כ היכי דיש סברא דניחותא דמצוה מועיל מדין זכיה א"כ בכה"ג אפילו לאביי מהני אפילו בלא שויה שליח דנהי דיאוש שלמ"ד ל"מ מ"מ הכא עדיף דמצוה שאני וא"כ י"ל דהרמב"ם לשיטתו דא"צ שיהיה הפעולה מתייחס למשלח וסובר ג"כ דבתרומה נפשטה האבעיא משט"ח ושפיר לשיטתו סוגיא דקידושין מיירי אפי' בלא שויה שליח ולאו דוקא לרבא אלא אפילו לאביי ושפיר ניחא הא דהשמיט