שו"ת מהר"ש ו יח

דמזכה לו משלו דבר חדש אבל בתורם משל בעל הכרי ל"מ שלא מדעתו וכן כתב סברא זו באב"מ סי' ל"ו – ולכאורה דבריו צ"ע דהא נהי דמה שנותן האחר תרומה לכהן. עבור זה חשיב זכות דהוי כפורע חובו וחשיב כנותן לו דבר חדש אבל בזה שקורא שם תרומה על תבואת חבירו ומפקיע ממנו שם טבל בזה ליכא שום זכות חדש להבעה"ב ובזה בעי דעת בעלים ושוב איך מועיל זכות בזה ונתינת התרומה לכהן בא רק לאחר שנפקע השם טבל מתבואת הבעה"ב ובשעת הפקעת השם טבל אכתי אינו מזכה לו בדבר חדש משלו ועכצ"ל דבעיית הש"ס בנדרים לענין תורם משלו על של חבירו הוי באמת מכח זו הסברא שכתבתי דהיכי דהוי זכות ברור מהני והא דכ' הרשב"א דבתורם משל בעל הכרי ל"מ י"ל הסברא כנ"ל דכיון דבשעת הפרשה לא הי' ברור שיחול ההפרשה דשמא לא יסכים א"כ אף בהסכים אח"כ י"ל דל"מ דלא הי' מבורר בשעת הפרשה אבל בתורם משלו על של חבירו לפי צד האבעיא דבכה"ג חשיב זכות גמור א"כ היכי דהוי זכות גמור אף עומד וצוח ל"מ ושוב חשוב מבורר בשעת הפרשה א"כ ה"ה בחלה דיש תשש קלקול העיסה וחשיב זכות גמור בכה"ג חשיב מבורר בשעת הפרשה ושוב צדקו דברי תה"ד: ו) אך באמת י"ל בהסבר דברי הקצה"ח הנ"ל עפימ"ש שם לעיל לענין פלוגתת הטו"ז ונקה"כ אי מהני לזכות לקטן ה' סלעים לפדה"ב והביאו ראי' מהא דאפטרופס תורם וכ' הקצה"ח דלמ"ד מתנות שלא הורמו כהורמו דמי חשיב רק כמברר חלקו של כהן – ומוכח דיש לכהן חלק בגוף התבואה ובמפריש ממק"א חשיב כמחליף עם הכהן וידוע שיטת רש"י יבמות דפ"ו דאיסור טבל הוי משום דמעורב בו תרומה וכן נראה מתוספות קידושין דל"ח ועיי"ש בפנ"י א"כ נכונים דברי הקצה"ח דבתורם משלו על של חבירו חשיב כמקנה לו חלקו של כהן שהי' להכהן חלק בגוף התבואה ושפיר מיד בשעה שמפקיע השם טבל מזכה לו דבר חדש וז"ב – נמצא בנ"ד אי מועיל מכירת השכן יהי' תלוי בפלוגתת התה"ד עם הקצה"ח וראיתי בשו"ת פמ"א ח"ב סוס"י נ"ב שהביא ג"כ עובדא כזו לענין בכור ופסק ג"כ דמהני עפ"י דברי תה"ד הנ"ל עיי"ש: ז) עתה נדבר מצד השני שאחר שבא לביתו והסכים דנימא אמ"ל שמיד בשעת המכירה הי' מסכים והנה מצינו בב"מ דכ"ב פלוגתא דאביי ורבא לענין יאוש שלמ"ד ופריך בש"ס לאביי מהא דכלך אצל יפות ומשני רבא אליבא דאביי בדשויה שליח הכ"נ מסתברא דאלת"ה הא בעינן אתם מה אתם לדעתכם והרמב"ם הביא הדין דכלך אצל יפות והשמיט הך אוקימתא דשויה שליח וכבר תמה עליו הב"י ותירצו וע' בט"ז סימן של"א מה שהאריך בזה: ח) והנלע"ד ליישב עד"ז ונקדים מה דצ"ב בהא דקאמר הכ"נ מסתברא דאלת"ה הא בעי דומיא דאתם וצ"ע דהא לעיל מוכח דקושית הש"ס הוי דוקא לאביי ומוכח דלרבא ניחא אף בלא שויה שליח משום דאמרי' אמ"ל והשתא קאמר הכ"נ מסתברא ומוכח דגם לרבא בעי דוקא דשויה שליח ותו תיקשי דהרי באמת הקשו בתוס' אהא דמסיק הש"ס הב"ע דשויה שליח דכמו דבדבר שיש כו סימן גם לרבא ל"א אמ"ל והכ"נ אין דרך לתרום מן היפות ותירצו דהכא שאני כיון דהשתא ניחא לי' אמרי' אמ"ל משום ניחותא דמצוה וחזינן דגם בשויה שליח מוכרחין לבוא לסברא דניחותא דמצוה עדיף א"כ תיקשי גם לאביי נימא דאף בלא שויה שליח יועיל הכא משום דסברת ניחותא דמצוה עדיף וחשיב כאילו שויה שליח וכבר הרגיש בזה בשטמ"ק שם – אולם קושיא זו לק"מ דנודע מ"ש הרשב"א בתשובה דנהי דבס' בקנין מוקמינן בחמ"ק אפ"ה ס' בתנאי לא מבטל קנין ברור א"כ לפ"ז י"ל דוקא בשויה שליח לתרום רק דמסופקין שמא לא הרשה לו לתרום גם מן היפות א"כ בכה"ג אנו מסופקין רק שמא עשה שינוי בהשליחות א"כ בכה"ג חשיב כמו ס' בתנאי ולא מבטל שליחות ברור הואיל דעכ"פ יש צד לומר דמכח ניחותא דמצוה הי' ניחא לי' גם מעיקרא אבל בלא שויה שליח נהי דיש ס' שמא מכח ניחותא דמצוה הסכים גם מעיקרא מ"מ הואיל דיש ס' להיפוך שמא לא הסכים א"כ הו"ל ס' בגוף השליחות על תרומה בכה"ג שוב יש לאוקמה על החזדמפ"ק והיינו חזקת טבל אולם אכתי תיקשי הא דקאמר הכ"נ מסתברא והרי לעיל מוכח דלרבא לא הי' פריך משום דידע די"ל אמ"ל א"כ איך קאמר הש"ס דעכצ"ל בשויה שליח דאלת"ה תיקשי הא בעי דומיא דאתם ומוכח דגם לרבא צ"ל הכי: ט) ובאמת לולי דמוכח השתא דגם לרבא צ"ל דמיירי בשויה שליח הי' נכונים דברי הרמב"ם בפשיטות דהא כבר העירותי דגם לאביי י"ל דמשום ניחותא דמצוה אמרי' אמ"ל ומהני אף בלא שויה שליח הואיל דאפי' בשויה שליח מוכרחים לומר דניחותא דמצוה עדיף וכמ"ש בתוס' שם א"כ ה"ה די"ל דיועיל אפי' בלא שויה שליח ורק שכתבתי לחלק דבשויה שליח חשיב כמו ס' בתנאי אבל בלא שויה שליח יש לאוקמה בחמע"ק והיינו בחזקת טבל – וא"כ י"ל כ"ז למ"ד מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמי א"כ קודם הפרשה אין להכהן שום חלק רק דרכיב עלה איסור טבל וע"י הפרשה נעשה של כהן א"כ אם יש ס' על גוף השליחות שפיר י"ל דאוקמה בחמע"ק והיינו שלא הועיל ההפרשה ועדיין לית לי' לכהן שום חלק אבל למ"ד כמו שהורמו דמי א"כ הא גם קודם הפרשה יש להכהן חלק ורק דבהפרשה הוי כמברר חלקו של כהן וכמ"ש הרשב"א ובקצה"ח סימן רמ"ג בכה"ג תו ל"ש להשתמש בחמע"ק ושוב מועיל הסברא דניחותא דמצוה וחשיב כאילו שויה שליח וא"כ י"ל דסוגיא דב"מ דמוקי לאביי דוקא בדשויה שליח סוברת כמ"ד לאו כמו שהורמו דמי שפיר יש חילוק בין שויה שליח ללא שויה שליח אבל הרמב"ם לשיטתו דכמו שהורמו דמי ושוב ליכא חילוק בין שויה שליח ללא שויה שליח ושפיר לשיטתו א"צ לאוקמה דוקא בדשויה שליח הואיל דגם בשויה שליח מוכרחים לבוא לסברא דניחותא דמצוה עדיף ה"ה דמועיל סברא זו אף בלא שויה שליח: י) אך אכתי צ"ב הא דמוכח בש"ס דאף לרבא צ"ל דמיירי בשויה שליח וקשה הא לרבא בפשיטות ניחא דמכח ניחותא דמצוה אמרינן אמ"ל וחשיב כמו שלוחכם לדעתכם – אך באמת י"ל לפי איבעיית הש"ס בנדרים דל"ו, אי תורם משלו