שו"ת מהר"ש ו קסז

עטרת זקנים זכרון דברים ממה שאמרתי לסיום הש"ס ביומא דהלולא דכ"ק אדמו"ר זקני הגאון הצדיק מאוה"ג זצ"ל י"ט אדר תרצ"ז ג' פ' ויקהל פקודי דרוש בפ' השבוע ופלפול בסוגיא דשליחות לקידושין מ"א) ויקהל משה את כל עדת בני ישראל. איתא בילקוט שמעוני, רבותינו בעלי אגדה אומרים מתחלת התורה ועד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה ויקהל אלא זאת בלבד אמר הקב"ה עשה לך קהלות גדולות ודרוש לפניהם הלכות שבת, כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהלות בכל שבת ושבת ולכנוס בבתי מדרשות ללמוד ולהורות לישראל דברי תורה כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני: מכאן אמר משה תקן להם לישראל שיהי' דורשין בענינו של יום וכו': אמר משה לישראל אם אתם עושים כסדר הזה הקב"ה מעלה עליכם כאילו המלכתם אותי בעולמי שנאמר (ישעי' מ"ג י"ב) ואתם עדי נאם ה' ואני אל. וכן דוד הוא אומר בשרתי צדק בקהל רב הנה שפתי לא אכלא וכי מה בשורה היו צריכין בימי דוד והלא כל ימיו של דוד מעין דוגמא של משיח הי' אלא פותח ודורש לפניהם דברי תורה שלא שמעתן אוזן מעולם, ע"כ דברי הילקוט: והנה לכאורה מדוע הוצרך הילקוט להביא מדוד הלא ממשה גופא מוכח שצריך להקהיל קהלות בכל שבת ולדרוש לפניהם דברי תורה בזמנו ובעתו, אך מצינו בדהמע"ה שאמר אגורה באהלך עולמים ופריך בש"ס יבמות דף צ"ו, וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים, ומשני הש"ס דדוד המלך ע"ה התפלל שגם אחר הסתלקותו יאמרו דבריו בעוה"ז כדי שיהיו שפתיו דובבות בקבר – והנה במגלה עמוקות פרשת חיי הביא בשם זוהר רות שבאותו יום שהצדיק נסתלק כל העולמות עוסקים באותם חידושים שחידש בזה העולם וכל נשמות הצדיקים באים ומתעסקים בהם, וזה כוונת הכתוב עוז והדר לבושה. שהנשמה עושית עצמה לבוש מהחדושי תורה, ועי"ז ותשחק ליום אחרון היינו ביום הפטירה בבואה לעולם העליון פיה פתחה בחכמה ודורשת לפני הנשמות. וידוע דבכל שנה ושנה בהגיע יומא דהלולא יום פטירתו של הצדיק נשמתו הולכת מרקיע לרקיע כמבואר בספה"ק וע' בפנים יפות פ' בהעלתך נמצא שביומא דהלולא מוטל חיוב גדול לומר תורתו של הצדיק כדי שיהי' שפתותיו דובבות לפני הצדיקים הבאים אצלו ביום ההוא – א"כ י"ל זהו כוונת הילקוט אחר שהביא גודל התועלת לדרוש מענינא דיומא היינו הלכות שבת בשבת הביא גם מה שאמר דוד המע"ה שגם אחר הסתלקותו יאמרו דבריו בעוה"ז כדי שידובבו שפתיו בעוה"ב ובפרט ביום פטירתו שעי"ז ידובבו שפתיו דבר יום ביומו, וזה שאמר בשרתי צדק בקהל רב היינו שע"י שאמרתי צדק היינו דברי תורה (וע' במצודות שפי' שם שדברי תורה נקראו צדק) עי"ז שפתי לא אכלא שלא יכלו מלדבר בעוה"ב – ובמסכת אבות פרק ו' כי חיים הם למוצאיהם פי' הרמב"ם ז"ל וזהו פירותיהן בעוה"ז וקרן קיימת לעוה"ב, ואפ"ל הכוונה. דהנה האילן הוא הקרן היינו העיקר ומה שהאילן נותן חוצה הן הפירות וכן אם אומרים איזה דבר חדוש בהקדמת צדיק אז הפירות זה החדוש שמחדש באותה הקדמה נאמר בעוה"ז והקרן קיימת זה ההקדמה גופא שהוא העיקר שעלי' נבנה החדוש הוא בעוה"ב ששפתי הצדיק דובבין עי"ז בעוה"ב. ע"כ פתח דברינו לומר דבר בעתו בפ' השבוע (פ' פקודי) בהקדמת כ"ק זצ"ל [בשפתי מהר"ש]: ותכל עבודת משכן אהל מועד ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' את משה כן עשו. ויביאו את המשכן אל משה את האהל ואת כל כליו. ובמד"ר זש"ה מוז והדר לבושה, ותשחק ליום אחרון ובאוהח"ק תמה מדוע כתיב ויעשו בנ"י הלא המשכן לא פשה אלא בצלאל ותי' דכיון דהוא היה שליח מאת כל ישראל נקרא המעשה על שם משלחיו והנה תמוה מדוע לא יליף הש"ס מזה שליחות ששלוחו של אדם כמותו – אך י"ל בהקדם מש"כ כקזצ"ל [בשפתי מהר"ש] בפ' ויקהל לתרץ קושית האוחה"ק הנ"ל עפ"י מ"ש בכלי יקר דבאמת גם שאר מעשי המשכן נעשו בידי שמים רק בצלאל הכין הכלים. והכל נגמר בידי שמים עיי"ש בכלי יקר – וכתב כקזצ"ל עפי"ז, דבשלמא אם בצלאל הי' עושה מעשה בפועל ושאר כל העם רק הכנה שהביאו כלי כסף וכלי זהב אז לא הי' אפשר לכנות עשיית בצלאל על שם כל ישראל דבטל פעולתם (היינו ההכנה) להעשי' שעשה בצלאל אבל כיון דגם בצלאל לא עשה רק הכנה בלבד כמ"ש הכלי יקר א"כ לא עשה יותר משאר העם ושפיר אפשר לכנות עשיית בצלאל על שם כל ישראל, עכת"ד: וראיתי בישמח משה פ' בא שדייק אלשון שאמרו חז"ל מניין ששלוחו של "אדם" כמותו הול"ל מניין ששלוחו כמשלחו, וכ' דוודאי מצינו בכל התורה כמ"פ שמעשה השליח נקרא ע"ש משלחו כגון בהפיכת סדום שהי' ע"י מלאך ואפ"ה כתיב וה' המטיר, אך משם אין ראי' לשליחות דבשלמא בשליח בו"ד אף שהשליח עושה, רק בצווי המשלח מ"מ השליח עושה בכחו של עצמו בלי עזר המשלח משא"כ בכביכול הכי נמצא תנועה אחת שאדם יעשה בלי השפעת הבורא ית"ש, ובזה ודאי דנקרא המעשה ע"ש משלחו, ולהכי דייקו חז"ל מניין ששלוחו של "אדם" כמותו. שליח כזה שעושה בלי עזר