שו"ת מהר"ש ו קסג

דבר דמצי למיתשל עדיין לא יצא הדבר לגמרי מרשותו וחשיב כיש לו קצת זכות בהחמץ ולכך עובר בב"י דלעבור בב"י סגי בזכות כל דהו וממיל' גם הכא נהי דאסור להזדקק לו ולהתיר לו אבל עכ"פ אחרי דחזינן בכל הקדש כ"ז שלא בא ליד גזבר דמועיל שאלה אף דהוי נגד ח"א ועכ"ח דקודם שבא ליד גזבר חשיב עדיין כקצת בעלים ועי"ז עוברין בב"י ואין הטעם משום דחוששין שישאל, ורק מדחזינן דמצי למיתשל יש הוכחה דאז אכתי יש לו שם בעלים ושוב גם בכה"ג דע"י השאלה יתעורר איסור אפ"ה ניחא הא דעובר בב"י משום הואיל אי בעי מיתשל הכוונה דכיון דכ"ז שלא בא ליד גזבר מועיל שאלה בכל הקדש א"כ מזה נשמע דכ"ז שלא בא ליד גזבר חשיב אכתי כקצת בעלים ושפיר עובר בב"י מכח זה דחשיב עוד כקצת בעלים אף דהכא באמת לא מצי למיתשל ודו"ק היטב: באעה"ח ב' אמור תר"ס ראדמישלא יצ"ו. הה' שמואל ענגיל חופ"ק הנ"ל. סימן קכ"ח. להרב הה"ג הצדיק וכו' כקש"ת מו"ה נחום ז"ל אבדק"ק בילגורייא יצ"ו. בדבר שנתייעץ עמדי באשה אחת שבתה נפלה למשכב במחלה קשה וביקשה מצדיק אחד לבקש רחמים עבורה ואמר לה שתתן איזה סך לצדקה ונתנה משכון ואח"כ מתה הבת וכעת אומרת האשה שנתנה המשכון בתנאי שאם יעזור לה הש"י ויתרפא החולה אז תתן והצדיק אומר שנתנה בסתם וכן רוצית האשה לישאל על הנדר אף אי היה האמת שנתנה בסתם. זה תורף השאלה: א) והנה בהא דרוצית למיתשל על הנדר לכאורה מפורש בש"ע יו"ד סימן רנ"ח דבצדקה הבא ליד גזבר ל"מ שאלה. והנה ידוע מ"ש הנוב"י בהא דתרומה הבא ליד כהן ל"מ שאלה עפ"י סברת הר"ן נדרים דפ"ה דבאוסר נכסיו על עצמו דיש לנכסיו דין הפקר ויכול כל אדם לזכות בהם ובאם שאל על הנדר לאחר שזכה בהם אחרים דלשי' הרשב"א מחויב הזוכה לשלם לו והר"ן חולק דאף דמהני שאלה להפקיע דיבור הנדר מ"מ עכ"פ כבר זכה הלה מתורת הפקר לו יהי' דלא אסר נכסיו רק הפקירם וזכה בו אחר מן ההפקר ולפ"ז כ' הנוב"י די"ל גם בצדקה כיון דעיקר השאלה הוא רק שמפקיע הדיבור וכ"ז קודם שבא ליד גזבר אבל משבא ליד גזבר א"כ נהי דמהני שאלה אבל השאלה מפקיע רק את הדיבור אבל עכ"פ כבר זכה הגזבר מתורת הפקר כיון דבשעה שנתן להגזבר סילק כחו ורשותו מהדבר עכת"ד ולפ"ז י"ל התינח בנתן להגזבר גוף אותו הדבר שהקדיש שפיר י"ל דכיון דסילק אז את כחו ורשותו מהדבר וכבר זכה הגזבר מתורת הפקר נהי דמועיל שאלה מ"מ השאלה מפקיע רק את הדיבור אבל כחו של הגזבר שזכה מהפקר לא נפקע ע"י שאלה אבל בנתן להגזבר משכון על הצדקה שנדר א"כ מן המשכון לא סילק עצמו המקדיש דהרי הצדקה לא הי' ניתן לגבות מהמשכון והמשכון היה עומד להשבון ורק שיש עליו חיוב מכח הדיבור וכיון דהדיבור עכ"פ נסתלק ע"י השאלה שוב אזדא כל השיעבוד דהכא ל"ש לומר דהגזבר זכה מן ההפקר כיון דהמקדיש סילק כחו ז"א דמן המשכון לא סילק כחו דהא הי' עומד להשבון ושפיר י"ל דמועיל שאלה בנ"ד: ב) ותו י"ל לפי"מ דקיי"ל באומר לחבירו הילך מנה במתנה והילך משכון עליו דלא קני המתנה בנתינת המשכון וכהא דאמרי' בקידושין ד"ח מנה אין כאן משכון אין כאן ודלא כשיטת הרח"כ בשם הר"ת בתוס' שם ולשי' הראב"ד והרא"ש הטעם בזה דכל היכי דליכא חיוב מכח הדיבור ליכא שיעבוד על המשכון זולת בהקנה לו בק"ס ומעכשיו דאז נתחייב מכח ק"ס ממילא יש שיעבוד על המשכון ועיין בקצה"ח סימן ל"ט סק"ט בהא דבהבטיחו להלות לו על המשכון והחזיק במשכון דלא יוכל לחזור דכ"ז לטעמו של הרשב"א בהא דמנה אין כאן משום דחשיב הכסף אגיד גביה שפיר י"ל הכא מאחר שזכה בהשיעבוד נתחייב בדמיו אבל לטעמא דהראב"ד והרא"ש משום דכ"ז שלא נתחייב במנה ליכא שיעבוד במשכון שפיר גם בהוחזק במשכון יוכל לחזור בו עיי"ש א"כ נהי דבצדקה יש חיוב בדיבור ושוב י"ל דיש שיעבוד על המשכון אפ"ה כיון דלא נתן גוף המעות ליד הגזבר א"כ אכתי מצי למיתשל על גוף חיוב נתינת המעות שהוא בידו וממילא אזדא החיוב מנתינת המעות כיון דבשאלה נעקר החיוב למפרע א"כ ליכא ג"כ שיעבוד על המשכון וכן לסברת הש"ך בסימן רנ"ה דהא דבמסר ליד גזבר ל"מ שאלה משום דלא אתי דיבור ומבטל מעשה כ"ז בנתן לגזבר גוף הדבר שהקדישו חשיב מעשה אבל בנתן לו משכון דהוי רק שיעבוד על החיוב וכיון דבגוף החיוב עדיין ליכא מעשה רק דיבור ושוב על ידי שאלה נסתלק החיוב שבדיבורו וממילא פקע גם כן השיעבוד מהמשכון וכן לפי הטעם שכ' בהא דל"מ שאלה בבא ליד הגבאי משום דכבר זכו בו העניים ע"י הגבאי דהוי כיד עניים התינח בבא לידו גוף מעות הצדקה אבל בבא לידו משכון א"כ המשכון הרי עומד להשבון וליכא להעניים שום זכות בו זולת שיעבוד על החיוב הבא מכח דיבורו ועל הדיבור הרי מועיל שאלה ושוב נפקע השיעבוד: ג) אולם לסברת הנוב"י מובא בפת"ש די"ל הטעם משום דהגזבר יוכל לומר שאינו מאמינו אם יש לו. חרטה א"כ ה"ה הכא כיון דרוצית להוציא החפץ מיד הצדיק יוכל לומר לה שאינו מאמין לה חרטה דמעיקרא – אולם גוף סברא זו צע"ק דלפי דבריו הי' נצמח דבתרומה הבא ליד כהן עכ"פ יהי' אסור לכהן לאכול תרומה זו מספק דשמא הי' לו להנשאל חרטה דמעיקרא והדרא לטיבלא אולם באמת א"ש דהכהן מותר לאכלה הואיל דקודם השאלה היה עליה שם היתר לאכילת כהן א"כ מספק שמא הי' לו חרטה דמעיקרא אין להוציא את התרומה מחזקת היתר – אולם אף לסברת הנוב"י ג"כ ניחא בנ"ד הואיל דהמשכון הוא רק לשיעבודא אבל גוף הדבר שהקדיש עדיין הוא בידו ובזה הרי לא יוכל הכהן לומר שאינו מאמינו שיש לו חרטה ושוב מועיל שאלה על החיוב מעות הצדקה וכיון דנפקע החיוב נפקע גם השיעבוד מהמשכון ושוב חייב להחזיר לה המשכון אולם גם בלי שאלה ג"כ י"ל דנאמנת דלכאורה להסוברים דבהבטיח לה מנה במתנה והניח לה משכון דא"י