שו"ת מהר"ש ו קסב

א"כ לא מבעיא א"נ דסטימתא ל"מ בדשלב"ל בוודאי דהמוכר יכול לומר קי"ל כהש"ך דגם במצוי לקנות לא קני רק למש"פ ושוב כיון דל"ח נגמר המקח דאף לשי' הרז"ה דנאבד קודם חזרה פסידא דלוקח מ"מ כ"ז בדבר הבא לעולם דעכ"פ מה"ת כסף קונה י"ל דקודם קבלת מש"פ לא עקרו חז"ל את הקנין אבל בדשלב"ל דל"מ קנין כסף אף מה"ת א"כ אף א"נ כשי' הסוברים דגם היכי דלא קני מה"ת אפ"ה יש מש"פ עיין בש"ך סימן ס"ו לענין שטרות דיש מש"פ אף בלי כומ"ס עיי"ש בקצה"ח ונה"מ אבל עכ"פ ל"ח נגמר המקח רק דחיוב מוטל עליו לקיים דיבורו ובוודאי דמהני האומדנא כמ"ש הנוב"י הנ"ל ואף להסוברים דסטימתא מועיל בדשלב"ל מ"מ קודם שבא לעולם יוכל לחזור וגם דלשי' היש"ש קנין סטימתא מתבטל באומדנא כל דהוא ואף דבשו"ת בית שלמה בכמה תשובות כתב דבמוכר לו סחורה שאינו מיוחדת חשיב רק חיוב הגוף ומועיל בוודאי בדשלב"ל אפ"ה כיון דגוף הסחורה לא קני ורק מטעם חיוב קאתינן עלה בזה בוודאי מועיל האומדנא כמ"ש הנוב"י לכן אם באמת סמך עצמו האיש שקנה בבית חרשת שבעלי החרשת יתנו לו הסחורה והמה גברי אלמי ולא יוכל להוציא מהם והוא פירש למי שקנה ממנו שמוכר לו מה שקנה בבית חרשת א"צ להפסיד מכיסו כנלע"ד בס"ד לדינא: באעה"ח ועש"ק ראה תר"ס ראדמישלא יצ"ו. הק' שמואל ענגיל חופ"ק הנ"ל. סימן קכ"ז. לחכם אחד. בדבר שנסתפק במי שהקדיש חפץ ואחר כך הפקירו דלא חל ההפקר דהוי דבר שאינו שלו ואח"כ שאל על ההקדש אי חל ההפקר למפרע כיון דחכם עוקר הנדר מעיקרא נמצא שהי' חל ההפקר למפרע: א) והנה לכאורה הדבר פשוט דחל ההפקר דהא משמע בר"ן נדרים ר"ל דאם אמר שור זה עולה כל ל' יום ואחר ל' שלמים ובתוך שלשים פדה את ההקדש ראשון דחל הקדש שני אף דבפדיון לא נפקע ההקדש רק מכאן ולהבא וי"ל הואיל דהקדש שני לא חל בשעתה יצא לבטלה וכמ"ש בשעה"מ פי"ז מהא"ב דבנשבע אפירות הקדש ואח"כ פדאן דלא חל השבועה ואפ"ה מוכח בר"ן שם דחל הקדש השני מכ"ש ע"י שאלה דגם בשבועה אמרי' דנשאל על הראשונה שניה חל עליו מכ"ש דחל ההקדש השני או ההפקר – אולם באמת נלע"ד דבכה"ג ל"מ כלל שאלה דידוע מ"ש המפורשים בטעם הסוברים דל"מ שאלה בבא ליד הגזבר הואיל דבשעה שהקדיש נקרא שם איסור על החפץ ועל ידי שאלה רוצה להפקיע השם איסור י"ל דלא מהימן לומר שיש לו חרטה דמעיקרא דהוי כמעיד נגד ח"א ורק הא דמועיל שאלה כ"ז שלא בא ליד הגזבר משום דאז אכתי חשוב בעלים ובעלים נאמנים על שלהם אבל בבא ליד גזבר. דהגזבר יש לו זכות ממון תו לא מיקרי בעלים ושפיר לא מהימן לומר שיש לו חרטה דמעיקרא עכת"ד ולפ"ז י"ל דגם כ"ז שלא בא ליד גזבר דמועיל שאלה כ"ז במידי דגם לפי דבריו שיש לו חרטה אכתי יהי' נשאר הדבר שלו וא"כ חשיב בעלים ושפיר יוכל למיתשל אבל בהפקר אחר שהקדיש וא"כ אי יתשול הרי יחול ההפקר למפרע וא"כ גם לאחר שיתשול לא יהי' הדבר שלו בכה"ג ל"מ שאלה דכיון דלפי דבריו שיש לו חרטה ונעקר ההקדש ממילא יחול ההפקר ול"ח בעלים ושוב לא מהימן נגד ח"א, ואף דא"נ דל"מ שאלה שוב לא יחול ההפקר ושוב אכתי חשיב בעלים אפ"ה אין להאמינו הואיל דלפי דבריו לא יהי' חשיב בעלים וז"ב – ורק א"נ דע"א נאמן נגד ח"א בוודאי דנאמן לומר שיש לו חרטה אף אי ל"ה בעלים וממילא דמועיל שאלה ושוב יחול ההפקר למפרע וא"כ לפמ"ש הפמ"ג בהנהגות או"ה דע"א נגד חזקה מה"ת מהימן והאיבעיא דש"ס הוי רק מדרבנן א"כ מה"ת מועיל שאלה. אף היכי דל"ח בעלים ושוב מה"ת פקע ההקדש ושוב מה"ת חל ההפקר ורק מדרבנן דל"מ שאלה היכי דל"ח בעלים א"כ מדרבנן לא חל ההפקר: ב) והנה כת"ה הביא דברי הירושלמי פ"ג דפסחים הלכה ג' דפריך ויקדישנה וישליכנה לאשפה ומשני ויש אדם מפקיר דבר שאינו שלו וי"ל בכוונתו דבאמת לע"ע הדבר אינו שלו ונהי דעובר בב"י ע"י זכות טו"ה או מטעם דאי בעי מיתשל מ"מ לע"ע ל"ח הדבר שלו ולא יוכל להפקיע וכת"ה העיר דאכתי יקרא שם חלה ויפקירנה ונהי דלע"ע לא חל ההפקר מ"מ אחר שיקרא שם חלה תו לא יעבור בב"י דעיקר הא דעובר בב"י משום דיכול למיתשל הוי הכוונה לפי שאפשר שיהי' הדבר שלו ולכך גם קודם ששאל עובר אבל השתא לא יעבור דכיון דאם יתשול יחול ההפקר למפרע ובחמץ של הפקר אינו עובר בב"י עכת"ד: ג) באמת י"ל דא"נ דהא דעובר בב"י מכח זכות השאלה הוא כעין סברת הט"ז בסי' תמ"א סק"ג דהיכי דמשכחת שיהיה עוד גוף החמץ שלו חמיר מאחריות על הישראל א"כ שפיר הכא דלא משכחת כלל שיהי' שלו הואיל דאחר השאלה יחול ההפקר שוב אינו עובר בב"י אכן לפמ"ש לעיל דהא דמועיל שאלה בהקדש אף דהוי נגד ח"א עיקרו משום דכ"ז שלא יצא מרשותו מיקרי בעלים ואף אם יודע בבירור דלא ישאל על ההקדש מ"מ עובר בב"י משום דעדיין חשיב בעלים לפ"ז ליכא עצה זו דהא אם יקרא שם חלה יעבור בבל יראה דקריאת השם חלה לא הפקיע הדבר לגמרי מרשותו ועדיין מיקרי כיש לו קצת זכות בהחמץ ועובר בב"י וכהא דסגי בב"י אף זכות גול"מ אבל ההפקר לא יועיל דלענין שיהי' יכול להפקיר בעי שיהי' הדבר שלו לגמרי והכא ע"י הקריאת שם עכ"פ ל"ח כאילו הדבר הוא שלו לגמרי ושוב אין לו כח להפקיר ועיין שו"ת ד"ח ח"א סי' י' וז"ב: ד) ובזה מיושב ג"כ מה שנשאלתי דאיך עוברין בב"י מכח הואיל אי בעי מיתשל לפי"מ דקיי"ל בנדרי איסור דל"מ שאלה א"כ הכא ע"י שיתשול יעבור בב"י ודמי להא דנדרי איסור עיין בסי' פ"א מ"ש בזה ועפ"י הנ"ל לק"מ דאין הטעם בהא דהואיל אי בעי מיתשל משום דחוששין שבוודאי יתשול על ההקדש אלא הטעם דבכל