שו"ת מהר"ש ו קנ

מתחייבים א"ע נגדו בכתב רק בעל פה ג"כ הי' מחויבים ליתן לו הגם דלשיטת רוה"פ דבמבטיח לחבירו סכום מעות כדי שלא ילך על ליציטאציע דיוכל לומר משטה אני בך מ"מ היכי דחבירו הפסיד בזה איזה סכום מכיסו שוב בזה שאינו הולך על הליציטאציע חייב לשלם לו כל מה שהבטיחו וכמש"כ בקצה"ח סימן רס"ד דבכה"ג מגלגלין עליו הכל א"כ בנ"ד כיון דהי' לו הוצאות על הרשיון להוליך לוויען ובזה שאינו מוליך ונותן להם הכתב רשיון הרי הפסיד את ההוצאות א"כ שוב חל עליהם החיוב ובפרט דנודע שיטת המרדכי דגם בגרמא בקיבל עליו לשלם לו מה שגרם לו היזק מתחייב אף בדיבור לחוד ועיין שו"ת ח"ס חו"מ סי' קע"ט ובשו"ת ד"ח חו"מ סימן ל' א"כ הכא שקיבל עליו שלא לסחור עוד ויש לו היזק הוצאות וגם היזק של הריוח נהי דל"ח ברי הזיקא וגם י"ל דל"ח רק כמו מבטל כיסו של חבירו עכ"פ היכי דקבלו עליהם לשלם לו מתחייבי אף בדיבור ומכ"ש בנתנו לו כתב בוודאי חייבים לשלם לו: ב) אך כל זה אני דן על התחלת החיוב אבל באמת מצד שנתהווה חדשות עפ"י חוק הממשלה שלא להוליך שום סחורה מחוץ למדינה ונתגלה שגם הוא לא הי' יכול להוליך א"כ לא נגרם לו עתה שום היזק על ידם וגם המה אינם מגיעים להם שום טובה בזה שלא יסחור הוא בביצים כי בלא"ה לא יוכל עוד לסחור באם לא יוכל להוליך לוויען אחרי כי סוחר חדש באם לא יוסיף במחיר לא ילכו אליו הערלים א"כ יש אומדנא גדולה דאדעתא דהכי לא קיבלו עליהם החיוב ול"ש לומר דהוי בכלל אונס דשכיח והוי להו להתנות ז"א דאדרבה י"ל כיון דע"ע מעולם לא עכבו הממשלה מלשלוח סחורה למדינה אחרת ותמיד נתנו רשיון על זה לא הוי להו לאסוקי אדעתייהו שיתהווה חדשות ועיין בנה"מ סימן ר"ל מ"ש בזה באריכות ובשו"ת בית אפרים חחו"מ האריך בזה בתשובה להגאון מליסא ז"ל עיי"ש ואף שיש לומר דדבר התלוי בדעת שניהם ל"מ אומדנא כשי' התוס' ב"ק דק"ו וכתובות דמ"ז מ"מ יפה הבאת דברי הנוב"י סי' ס"ט דבחיוב חדש מהני אומדנא ועיין שו"ת ח"ס אה"ע סי' קנ"א וחוץ לזה י"ל לפימ"ש ברשב"ם ב"ב דצ"ב דלשמואל דס"ל דל"מ רוב בממון הי' לו להלוקח להתנות ומדלא התנה בוודאי דזבין לשחיטה עיי"ש א"כ י"ל לפמ"ש מהר"ש יונה דלהחזיק מועיל אומדנא אף בתלי בדעת שניהם וי"ל בסברתו דאומדנא חשוב כמו רוב וכמו דרוב מהני להחזיק ה"ה אומדנא ואף לשיטת המלמ"ל שהשיג עליו מש"ס כתובות דע"ו אפ"ה. כבר כתבתי בתשובה דהיינו דוקא במידי דיש משכחת שנצטרך לדון על האומדנא בשעה שלא יהי' מוחזק ואז הרי לא יועיל האומדנא דלהוציא גם רוב ל"מ ושוב הוי לי' להתנות בשעת המקח ומדלא הותנה עכ"ח דגמר לדעתו לחלוטין לחייב א"ע אף על הספק ושוב אף בנזדמן אח"כ שיש לדון על האומדנא בשעה שהוא מוחזק אפ"ה ל"מ אבל במידי דלא משכחת שנהי' צריכים לדון על האומדנא בשעה שלא יהי' מוחזק אז לכ"ע מועיל האומדנא להחזיק כיון דגם רוב מועיל להחזיק ול"ש לומר הוי לי' להתנות ז"א כיון דידע דבשעה שנצטרך לדון על האומדנא לעולם יהי' מוחזק א"כ הרי ידע דלהחזיק מועיל אומדנא ושוב לא הי' צריך להתנות – א"כ בנ"ד דלא משכחת לדון על האומדנא רק בשעה שהם מוחזקי' פשיטא דמועיל האומדנא ע"כ הדבר ברור דאין עליהם חיוב לשלם מה שהבטיחו לו כנלע"ד בס"ד לדינא: באעה"ח עש"ק ויקרא תרע"ה ווייצען יע"א. אביך דו"ש הק' שמואל ענגיל אבדק"ק ראדמיש לא כעת בין הגולים פק"ק הנ"ל. סימן קי"ז בדבר השאלה בבישלו בשר בלי מליחה ג' פעמים זאח"ז, ולהמבשל הזה הי' ג' כלים שוים א"א להכירם אם בישל כל הג' פעמים בכלי אחד או שבישל בכל פעם בכלי אחרת נמצא שיש כלי אחד שנאסרה בוודאי על ידי הבישול וב' כלים הנשארים יוכל להיות שלא בישל בהם כלל ולא נאסרו, מה דינם של כל הכלים: א) והנה אם עכ"פ הי' ניכר קדירה א' שבוודאי בישלו בה ורק הי' ספק שמא גם שאר הקדירות נאסרו א"כ אם הי' כלי חרס בוודאי הי' מותרים כיון דדם שבישלו הוי רק דרבנן א"כ אמרי' ס' דרבנן לקולא. בשלמא אם יש ספק אי בישלו בה איסור תורה א"כ אף דלאחר מעל"ע הוי רק ספק דרבנן מ"מ כיון דלידת הספק הי' בד"מ היינו לבשל בו תוך מעל"ע יש ספק איסור א"כ גם לאחר מעל"ע אסור, דספק בנתגלגל לא אמרינן ספק דרבנן לקולא כנודע מ"ש במהריב"ל – אבל הכא תיכף הוא ספק דרבנן ואזלינן לקולא. אך אם הוא כלי שאפשר בהגעלה י"ל דחשוב בכלל דבר שיש לו מתירין ולא אמרינן בו ספק דרבנן לקולא – אך לכאורה לשי' הרשב"א הובא בש"פ יו"ד סי' ק"ב זה ל"ח בכלל דשיל"מ משום דצריך הוצאות וא"כ שוב אמרינן ספק דרבנן לקולא – והנה לכאורה י"ל לפמ"ש במהרש"ל הטעם דל"ח בכלל דשיל"מ ע"י הגעלה משום שאין ההיתר בא ממילא רק ע"י מעשה נלע"ד לומר דזה תלוי א"נ דהטעם דדשיל"מ ל"ב אינו כטעם רש"י ז"ל משום עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר כמו שהעירו המפורשים דע"י ביטול חשיב היתר גמור ורק הטעם כמ"ש הר"ן דהוי בכלל היתר בהיתר. א"כ שפיר י"ל דכ"ז באם ההיתר בא ממילא ע"י זמן א"כ זמן ממילא אתי ושפיר אף קודם הזמן ל"ח בכלל שם איסור כמ"ש המלמ"ל דמחוסר זמן ל"ח בכלל דשלב"ל אבל מידי דההיתר בא ע"י מעשה ובפרט במחוסר הוצאות ל"ח עדיין עליו שם ההיתר כמ"ש הר"ן דבמחוסר ממונא ל"א הואיל אי בעי פריק א"כ שפיר בטל – אבל א"נ הטעם דדשיל"מ משום עד שתאכלנו באיסור שפיר גם במחוסר מעשה מ"מ עכ"פ כיון שיש אופן שלא נצטרך לבוא לביטול שפיר לא בטל א"כ י"ל בכלי שנתערב אם אפשר בהגעלה חשיב בכלל דשיל"מ א"כ לפמ"ש המפורשים בהא דבדשיל"מ מחמירין גם בס' דרבנן אף דל"ש טעם הר"ן דהכא אין ההיתר מטעם ביטול וכ' דלענין ס' גם הר"ן מודה דשייך טעם רש"י ז"ל עד שתאכלנו בספק איסור ודוקא לענין ביטול ס"ל להר"ן דחשיב כהיתר גמור ע"י ביטול