שו"ת מהר"ש ו יד

משום נדר וחייבים היורשים לקיים ונהי דתמהו הפוסקים אמאי מוטל על היורשים לקיים נדרו כבר כ' בכ"מ דכיון ששתקו חשיב כאלו קבלו עליהם לקיים נדרו - ומה שהעיר כת"ה מיו"ד סי' רל"ב דבנודר מחמת הפצרת החולה חשיב נדרי אונסין – הנה חוץ מזה שכבר כ' השבות יעקב מובא בקצרה בפת"ש שם דכ"ז לגבי בעל נגד אשתו ולא בבן לגבי אביו ואמו דיש בזה משום מצות כיבוד עיי"ש נוסף לזה כבר כתבתי דאונס ל"ח רק היכי דהי' מפסידים מכיסם אבל לוותר על קצת חלק ירושה ושתקו בוודאי דהוי נ"ד שהסכימו למעשיה ועיין ברמ"א אה"ע סימן צ' סעיף י' ובבאה"ט שם: ח) ובגוף דברי הרמב"ם דבמקדיש פירות האילן מהני ביאר הסמ"ע משום דאמרינן דחשיב כהקנה גם הדקל לפירותיו וביאור דבריו י"ל דנהי דבכתובות דנ"ט קאמר הש"ס בטעמא דר"מ דאמרי' נעשו כאלו אמר יקדשו ידיך לעושיהם והרמב"ם פסק שם דרק באמר בפירוש יקדשו ידיך מהני ומוכח דלשיטת הרמב"ם באמת לא אמרינן נעשה כאלו אמר ובאמת בר"ן שם תמה על הרמב"ם שסובר דבמקדיש הידים בפירוש מהני דהא לדידן דקיי"ל כר"ה דיכולה לומר א"נ אף במקדיש הידים לא יועיל דחשיבי אינם שלו ובאמת באה"ע סי' ס"א מובא ב' שיטות בזה: ט) אך באמת י"ל לפי"מ דקאמר בש"ס גיטין דע"ז ידה מי קניא לי' והקשו בתוספות דהא חצר ג"כ לא קנה לי' רק לפירות ותירצו דהכא הטעם משום דיכולה לומר א"נ ומבואר דאף כ"ז שניזונית ג"כ ל"ח ידו אבל הרשב"א כתב שם דכיון שמקבלת גיטה חשיב כאלו כבר אמר א"נ ומאז הידים הם שלה מבואר מדבריו דכ"ז שלא אמרה א"נ אכתי יש לו קנין בהידים וכן בתוספות כתובות דנ"ט מבואר דלמ"ד דיכולה לומר א"נ אם אמרה קונם שאני עושה לפיך יחול עכ"פ אלאחר הגירושין ול"ח דשלב"ל הואיל דבידה לומר א"נ ורק לשי' הרשב"א המובא בשטמ"ק שם ל"א הכי מדכתב שם דכיון דלע"ע הידים הם שלו הוי כהיא קוראת שם הקדש על דבר של חבירה ול"מ אף היכי דבידה דבמידי דחסר הקנאה מרשות לרשות ל"מ סברת בידה למשוי כשלה עיי"ש – ובזה הי' א"ש ג"כ מה שהעיר הר"ן על הרמב"ם דא"נ דמקדיש הידים בפירוש מהני גם לדידן א"כ שוב הי' מועיל לר"מ גם בסתם משום דסובר אאמד"ל – ובאמת י"ל דדוקא לר"ל דיכול לכופה למע"י א"כ הידים הם שלו ממש שפיר אפילו בלא אמר בפירוש ידים לעושיהן אנו משלימין דיבורו אבל למ"ד דיכולה לומר א"נ א"כ הרי קליש זכותו בידיה כיון דיכולה להפקיע זכותו ונהי דכ"ז שניזונית י"ל דאכתי מצי להקדיש אפ"ה היכי דיש בזה עוד ריעותא מצד דהוי דשלב"ל ורק שרוצין לומר נעשה כ"ז היכי דלאחר שנימא נעשה יהי' לו זכות גמור ויועיל ההקדש מה"ת שפיר אמרינן נעשה אבל הכא דגם א"נ נעשה אפ"ה לא יהי' חל ההקדש מכח זכות גמור רק מכח זכות קלוש בכה"ג ל"ש לומר נעשה וכהסברת התוס' כתובות די"ח לענין פ"ד דבמידי דגם לאחר שנפליג הדיבור לא יועיל רק מדרבנן ל"א פ"ד ה"ה הכא וצדקו דברי הרמב"ם וקושית הר"ן מיושב לנכון: י) ובזה מיושב דברי הסמ"ע דדוקא היכי דגם לאחר שנאמר נעשה יהי' לו רק זכותם קליש שפיר כ' הרמב"ם דל"א נעשה אבל במקדיש פירות האילן שלו אף שמקדישם בעודם הי' דשלב"ל מ"מ עכ"פ מחויב לקיים מדין נדר ונכונים דברי הסמ"ע דמשלימין דיבורו ואמרי' נעשה כהקנה גם הדקל הואיל דהדקל הוא שלו ממש בשלמא במקנה לחבירו פירות דקל ל"א דהקנה גם הדקל לפי שהפירות הם טפל להדקל וכמ"ש הכ"מ דבהדיוט מס' א"א להוציא מחמ"ק דשמא לא נתכוין להקנות גם את הדקל אבל בהקדש דגם בדשלב"ל עכ"פ יש עליו חיוב משום נדר א"כ החזק"כ המסייע דבוודאי יקיים נדרו עומד נגד החמ"ק ושוב כיון דאזדא החמ"ק שוב אמרי' שנתכוין להקנות גם הדקל ושוב הי' חל ההקדש בחייו ורק שרוצין להסתפק שמא יורשיו אינם מחויבים לקיים נדרו לזה אמרי' כיון דכבר הי' חל ההקדש בחייו מספק שוב אין להפקיעו מרשות הקדש – ולפי"ז י"ל דא"נ כטעמו של הסמ"ע בדעת הרמב"ם דהוי כהקנה גם את הדקל א"כ במקדיש ריוח מעיסקא דלשי' האלשיך גם מעות לפירות ל"מ שפיר יורשיו א"צ לקיים ול"ש הס"ס שהבאתי מספרי ח"א סי' כ"ט ז"א דא"נ כשי' האלשיך שוב ליכא שום חיוב על המוכר דלא עדיף מאלו הי' אומר כפירוש מעות לפירות אולם לפמ"ש הקצה"ח ונה"מ דמעות לפירות מהני אכתי איכא ס"ס שמא הקנה מעות לפירות וכדברי הסמ"ע בדעת הרמב"ם ושמא טעמו של הרמב"ם משום דשתקו וכמ"ש הכ"מ – וגם י"ל דע"י נדר של אמו חשיב כהושלש מתחילה לכך כמ"ש הה"מ ושייך בו מלקד"ה עיין בקצה"ח סי' רי"ב – אכן דעת הרא"ש מובא ברמ"א דבמקדיש דשלב"ל ולא אמר אתננו לא חל הנדר א"כ מכ"ש דליכא שום חיוב על יורשיו וע"כ דדעתו דבסתמא ל"א דהקנה הדקל לפירותיו לפי שהפירות טפל להדק"ל וה"ה עיסקא דהוי טפל להמעות בוודאי דל"ח כאלו אמר מעות לפירות: יא) ומ"ש כת"ה דבנ"ד בוודאי הי' כוונתה מעות לפירות כדי שלא תעבור איסור דיתבטל נדרה לאחר מותה ודמי להא דארבעה נדרים אסור להיות נודר בהם – באמת ז"א התם י"ל דחשיב מוצא דבריו לבטלה אבל הכא היא הא רוצית שיתקיים נדרה דלא ידעה הדין שבניה לא יצטרכו לשלם נדרה ואפי' ידעה דין זה מ"מ חשבה שיקיימו נדרה בתורת כיבוד אם ושוב אף אי נימא דלא הי' כוונתה לומר מעות לפירות ג"כ לא יהי' חשיב כהוציאה דבריה לבטלה ומפורש בחו"מ סימן נ"א דנהי דמטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדו מ"מ מצד מצות כיבוד חייבים לפרוע חוב אביהם ונתבאר שם דאם נשאר קרקע כ"ש שאינו שוה כל החוב אז אם היורש שילם הקרקע אמרינן דקנה הקרקע אבל בהניח מטלטלין ונתן המטלטלין בסתמא אמרי' דנתן כדי לקיים מצות כיבוד, ורק בהגיד בפירוש שקונה הקרקע בעד נתינת המטלטלין אז לא יוכל עוד שום בע"ח לגבות מאותו קרקע דחשיב כאלו הב"ד מכרו את הקרקע להגבות לבע"ח ומשמע דנהי דמטלטלי דיתמי לא משתעבדו מ"מ חוב מוטל עליהם לפרוע חוב אביהם וה"ה דחשבה האשה שבוודאי יקיימו יורשיה את נדרה וממילא אם המה אינם רוצים לקיים א"א לכופם: