שו"ת מהר"ש ו קלו

ד) ונהי די"ל דל"ש בזה עדל"ת כיון דאינו בעידנא דאיסור עובר מיד בהנאת גרון ומ"ע דמצה אינו מקיים כ"א בהנאת מעיים וע' במחצית השקל סי' תע"ה מ"מ כבר הרגיש בזה בשו"ת ח"ס או"ח סימן קכ"ז והוכיח מזה דגם במצות אזלינן בתר גרונו עיי"ש ואף א"נ דנא כדבריו מ"מ בכה"ג אף להחולקים על הרנב"ר בנמ"י ב"מ ד"ל אפ"ה מודים דהכא חשיב בעידנא וכמ"ש בשו"ת כת"ס או"ח סימן צ"ו לפי שהתחלת המצוה מתחיל בשעה שהמאכל הוא בגרון וגמר המצוה הוא במעיים עיי"ש ע"כ הדבר ברור לענ"ד דא"נ עדל"ת תו ל"ח בכלל תועבה ואזדא קושיתו – וחוץ לזה י"ל דחם נרצה לומר דברייתא דקתני דא"י במצה של טבל הוי מכח האיסור הנאת גרון אכתי הי' קשה איך קתני בסתם דאינו יוצא הרי לשי' המלמ"נ דיוצאין מ"ע בשלכד"א א"כ אכתי אפשר לצאת ע"י שלכד"א ונהי דכתב האור חדש קדושין דל"ח די"ל מגו דיוצא המצוה בשלכד"א ה"ה דעובר על האיסור אבל עכ"פ אם תאמר דלא יצא ידי חובת המצה שוב ממילא ליכא איסור בשלכד"א ושוב באכלו בשלכד"א א"כ אדרבה כיון דמצות מצה לא מקיים כ"א כשבא למעיים א"כ בשעה שהוא בגרון דליכא עדיין קיום מצוה שוב ליכא איסור טבל כיון שאוכלו שלכד"א וא"כ איך קתני דא"י במצה של טבל הרי בשלכד"א יוכל לצאת ונהי די"ל כיון דברייתא דהכא קאי לר"ש ולר"ש לשיטתו דס"ל כ"ש למכות ה"ה דשלכד"א אסור כמ"ש מהרש"ל שבועות דכ"ג ושוב לשיטתו גם בשלכד"א יש איסור וכמ"ש הח"ס או"ח סימן קל"ה ושוב אכתי י"ל דמיד בהנאת גרון עובר איסור ואסור משום לא תאכל כל תועבה. אולם יפה העירני בני הרה"ג מו"ה חיים יחי' דלר"ש דס"ל דבכל איסורין חייבין בשלכד"א עכ"ח דלא תלוי כלל בהנאת גרון דהא בשלכד"א אין הגרון נהנה וא"כ ממנ"פ לדידן יש עצה לאכול בשלכד"א ולר"ש אף דגם שלכד"א אסור מ"מ לדידי' שוב אין חיוב בכל איסורין בהנאת גרון עכת"ד – ובגוף הדבר כבר הוכיח בכו"פ רס"י פ"ז דלדידן ל"ל כר"א בחולין דקט"ו וסתמא דגמרא חולק וא"כ ל"ש להקשות על הפוסקים הסוברים דאיסור הנאה אין להם בעלים דל"ח מצתכם ז"א דפוסקים הללו לא קאי בשיטת ר"א דבמאכלות אסורות יהי' עובר גם בלאו דלא תאכל כל תועבה וז"ב ופשוט: ה) ובדבר שהעיר לענין דבר שכשר בדיעבד אי מיקרי ראוי מש"ס זבחים דק"ט דכל שפסולו בקודש שאם עלו לא ירדו חייב עליהן מבחוץ דכיון דאם עלה לא ירד מתקבל בפנים קרינא ביה ובתוס' חולין ד"מ הוכיחו מזה דבכ"מ דאם זרק הורצה חייב משום ש"ח עכת"ד: ו) והנה בדברי התוספות חולין כבר העירותי במק"א ממ"ש בתוספות יומא דס"ג ובתוס' זבחים דנ"ט ע"ב בהא דבשלמים ששחטו קודם פתיחת דלתי ההיכל בחוץ פטור אע"ג דאם עלה לא ירד והי' צריך להתחייב וכהא דשחטו פסח וחטאת בחוץ שלא לשמה דחייב משום דכשר בשאר קדשים וחשיב מתקבל בפנים ותירצו דהתם הטעם משום דהבהמה היתה ראוי לשוחטה בפנים לשמה אבל הכא אינה ראויה לפנים קודם פתיחת דלתי ההיכל לכך פטור ומוכח דאף בדיעבד אם עלה לא תרד אפ"ה כיון דלכתחילה אינה ראויה לפנים תו ליכא חיוב משום ש"ח ואמאי כתבו התוס' הכא בחולין דכיון דאם זרק הורצה חייב משום ש"ת הרי לפי דברי התוס' בזבחים וביומא היכי דעכ"פ לכתחילה לח חזי להקריב בפנים אינו חייב משום שיח וצע"ג לכאורה אולם בגוף קושיתם התוס' בחולין שהקשו דאמאי בקרבן יחיד חייב מכח ש"ח הא אינו ראוי להקריב בשבת לכאורה יש להעיר בשלמא היכי דהפסול הוא בעצם הדבר כגון שלמים ששחטו קודם פתיחת דלתי ההיכל דהוי מחוסר מעשה וממילא חשיב כמחוסר זמן וכמ"ש בתוס' זבחים דקי"א ע"ב ושפיר ל"ח ראוי לבוא בפנים אבל הכא מצד עצם הקרבן הוי ראוי ועיקר החסרון מצד איסור שבת א"כ ל"ח בכלל א"ר לבוא בפנים וכמ"ש בתוספות חגיגה ד"ב דדוקא היכי דהגברא לא חזי אמרי' כיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני אבל היכי דרק היום גורם מאי דלא חזי בראשון שפיר חשיב חזי בשני ולשי' רש"י שם באמת רק לענין פנים בעזרה חייב אבל לענין קרבן שפיר גם באינו ראוי מחמת היום ג"כ חשיב אינו ראוי: ז) ובאמת יש לדבר בזה לשי' רש"י האיך הדין לענין טומטום שנקרע בשני דפליגי בזה בירושלמי ריש חגיגה ומוכח דלמ"ד כולן תשלומין דראשון שפיר גם בשני אינו מקריב הן אמת דבק"ע שם רצה לומר דבטומטום שנקרע בשני כ"ע מודים דחייבים מדלא קאמר בירושלמי שם הנ"מ רק לענין גר שנתגייר ולא קאמר הנ"מ בטומטום שנקרע אבל מפשטות דברי הירושלמי מוכח דפליגי גם בטומטום ולכאורה הרי טומטום חשיב רק ספק פטור וא"כ לכאורה לשי' הרמב"ם דס' ד"ת מה"ת לקולא הי' ראוי להביא מספק ורק דמדרבנן לחומרא וא"כ הכא דלפי חומרת חז"ל יוצמח ביטול מצוה גם בשני בכה"ג בוודאי לא החמירו חז"ל ואף למ"ד ספק ד"ת מה"ת לחומרא מ"מ לשי' התוס' דהיכי דרק מחמת איסורא דיומא קגרים ל"ח בכלל אינו ראוי בראשון שלא יהי' יוכל להקריב בשני ה"ה די"ל דהיכי דרק מספק איסור לא יוכל להקריב שפיר ל"ח בכלל אינו ראוי שיהיה פסול מלהקריב גם בשני אבל לשי' רש"י דגם באינו ראוי מחמת היום ג"כ פסול מלהקריב בשני ה"ה דנימא דגם באסור מכח ספק איסור תורה אחרי דמה"ת לחומרא חשיב שפיר אינו ראוי: ח) וי"ל דרש"י ותוס' אזלו בזה לשיטתם ביבמות דצ"ט ע"ב דלשי' רש"י גם היכי דלמ"ע מחמת ספק נמי לא מצי משוי שליח אבל לשיטת התוס' דבלמ"ע מחמת ספק משוי שליח א"כ שפיר היכי דרק מספק לא מצי להקריב שפיר ל"ח בגדר לא חזי שלא יהי' יוכל להקריב שפיר ל"ח בגדר לא חזי שלא יהי' יוכל להקריב בשני – אולם באמת כל זה קשה לאסור דהרי לבתר דילפינן טומטום מזכורך א"כ אין הפטור מטעם ספק אלא דגזה"כ דפטור בוודאי וכה"ג כתב הב"ט בתשובה ב' בסופו בישוב קושית התוס' ב"ב ד"נ דלמ"ל קרא דוסנילוה העדה הא בלא"ה ספק לקולא וכתב הב"ט דנ"מ בספק מחויב מיתה אין הפירוש דמספק מקילין שלא להרוג אותו אלא דבספק הוא פטור בוודאי עיי"ש: ט) ובאמת בגוף הפלוגתא בירושלמי בטומטום