שו"ת מהר"ש ו קלב

ל"ש רק היכי דאינו לצורך או"נ יצא דלמ"ד דל"א מתוך יש בש"ק ביו"ט חיוב מצד עצם המלאכה אבל למ"ד דס"ל מתוך א"כ ליכא איסור רק משום דאחשביה להבערתן וממילא א"נ דלא יצא יתוקן האיסור אבל למאן דל"ל מתוך אף א"נ לא יצא לא יתוקן האיסור: ה) א"כ לפ"ז א"ש הכל דלמאן דל"ל מתוך שפיר צריך קרא שיהיה אסור לשרוף קדשים ביו"ט דבלא"ה הי' אמרי' עדל"ת ונהי דאין עדלתו"ע מ"מ בדיעבד לא הי' לוקה בעבר ושרפו ואף דהוי מצהב"ע ז"א דא"נ דיצא עכ"פ לא הי' עבר רק אעשה אבל א"נ לא יצא יהיה עובר גם על הל"ת והיכי דא"נ לא יצא יוגדל האיסור לכ"ע אמרי' יצא ושוב לא היה חייב מלקות בעבר ושרפו ושפיר צריך קרא דבי"ט אינו כלל זמן שריפה ותו ל"ש עדל"ת אבל המכילתא מקשה למאן דס"ל מתוך ועיקר האיסור הוי מכח אחשביה להבערתן ושוב פשיטא דגם בעבר ושרפו חייב מלקות דכיון דנשאר העשה שוב תשיב מצהב"ע והכא יתוקן האיסור דע"י שנימא לא יצא לא הי' חייב כיון דס"ל מתוך ושוב א"צ קרא דהבקר ומשני דצריך קרא ליו"ט שחל בשבת ובשבת הרי ל"ש היתר משום מתוך ויש איסור מצד עצם המלאכה ושוב בדיעבד י"ל בעבר ושרפו אינו לוקה א"נ דעדל"ת שיש בו מיתה ונהי דבשבת ג"כ איכא לתו"ע מ"מ עכ"פ הל"ת נדחית והכא ל"ש קושית הנוב"י משום מצהב"ע דהכא א"נ לא יצא יוגדל האיסור דיהי' חייב מיתה משום ל"ת דשבת ושוב אמרי' יצא כדי שיוקטן האיסור ושפיר צריך קרא מיותר דביו"ט אינו זמן שריפה ותו ל"ש לומר עדל"ת ושוב אף בעבר ושרפו חייב וזה נכון בכוונת המכילתא ודו"ק: ו) ומ"ש כת"ה ליישב קושיתי על הבי"מ מדברי הר"ן ביצה די"ז עפ"י דברי הכת"ס דסברת הבי"מ הוי רק בשליח נכרי ולא על ישראל תמה אנכי מדברי השע"ת בסי' רס"ג בהא דכ' במחבר סעיף יז דמי שקיבל עליו שבת קודם שחשיכה מותר לו לומר לישראל אחר לעשות לו מלאכה וכ' השע"ת בשם הפנ"י דזה תלוי במחלוקת הפוסקים לענין שליח לדבר עבירה אי בעי שליח בר חיובא והביא ע"ז דברי הבי"מ ומפורש דסברת הבי"מ קאי גם אשליח ישראל וכה נודע מ"ש הישי"ע עה"ת דהא דכתבה התורה דוקא גבי שבת שלא ישמע לאביו הואיל דגבי שבת ל"ח האב בכלל אינו עושה מעשה עמך כיון דבשבת ל"ש לחייב מכח שליחות כיון דהגוף שלו שובת וא"כ אין האב עושה איסור אם אומר לבנו לעשות מלאכה ומוכח דסברת הבי"מ שייך גם בשליח ישראל וז"ב: ז) ובאמת עפמש"ל דגם בחמץ למ"ד אבחא"ש שייך סברת הירושלמי דכיון דניחא לי' בעיכולן חשיב כמבשל י"ל דברי הרמב"ם דפסק דאסור לשרוף חמץ ביו"יט אף דסובר מתוך ובש"ס מוכח דמה"ט לר"ע אסור לשרוף חמץ משום דל"ל מתוך וכן בהא דיליף הרמב"ם דתשביתו בעיו"ט מקרא דלא תשחט ואמאי לא יליף מלימוד דר"ע וכבר האריכו בזה נו"כ – ועפ"ז א"ש דכבר הקשו בתוס' דיהי' כרת בהשבתת שאור ותירצו המפורשים כיון דחיוב השבתה מתחיל בערב פסח ואז גם על אכילת חמץ ליכא כרת ושוב א"א לחייב כרת מ"מ לשי' התוספות זבחים דל"ג עשה שיב"כ דוחה אפילו לתו"ע ונהי די"ל דכיון דתשביתו הוי מעשהז"ג ונשים פטורות וחשיב עשה שאינו ש"ב ונהי דל"ת גרידא נדחה אף מפני עשה שאש"ב וכדנלמוד מכב"צ אבל היכי דיש לתו"ע דנעשה הלאו אלים מכח העשה כמ"ש בתוס' קידושין דל"ד וא"כ י"ל דאף בעשה שיב"כ מ"מ אם אש"ב ל"ח בכלל עשה החמור ושוב אינו דוחה לל"ת שאלים מחמת העשה. אולם כבר כ' בתוס' מגילה ד"כ די"ל דעשה שיש בביטולו כרת נשים חייבות אע"ג דהוי מעשהז"ג א"כ שוב א"נ דתשביתו ביו"ט. ויש חיוב כרת ממילא גם נשים חייבות וחשיב עשה הש"ב ושוב יוכל לדחות אף לתו"ע אולם ע"י דניחא לו בפיכולן חשיב כמבשל ושוב יש ב' לאוין ולר"ע לשיטתו אין עשה דוחה ב' לאוין ושפיר קאמר הש"ס דאי' הי' ס"ל לר"מ מתוך א"כ לא הי' נשאר רק איסור דבישול לחוד וחד לאו הי' נדחה מפני עשה דתשביתו שיש בו כרת אבל הרמב"ם דס"ל מתוך שפיר לא מצי למילף דתשביתו מעיו"ט מדרשא דר"ע דאכתי הי' אפשר לומר תשביתו ביו"ט וליכא איסור מכח הבערה ולענין איסור בישול שוב י"ל עדל"ת כיון דאי תשביתו ביו"ט יש בו חיוב כרת לכך יליף הרמב"ם דתשביתו בעיו"ט מלא תשחט וכיון דתשביתו מעיו"ט א"כ לית בו כרת ושוב אין נשים מחויבות בעשה דתשביתו דהוי מעשהז"ג ושפיר אסור לשרוף חמץ ביו"ט דנהי דלענין הבערה י"ל מתוך אבל מצד דניחא לו בפיכולן חשיב כמבשל ובבישול לא אמרי' מתוך ואי די"ל עדל"ת ז"א כיון דלית כרת בתשביתו וגם הוי עשה שאש"ב בוודאי אינו דוחה ללתויע וא"ש הכל בס"ד ודו"ק: ה) אולם נתיישבתי דבגוף הדבר לומר דבחמץ יתחייב מכח בישול הוא דבר קשה הואיל דגוף סברת הירושלמי לכאורה צ"ב וכמ"ש הח"ס דבדבר הכלה ליכא חיוב משום בישול ורק שי"ל דהיכי דמקיים מצוה בזה כגון התם בהקטרת אימורין א"כ י"ל דהמצוה אחשביה לבישול וכסברת רש"י ביצה דכ"ז וכעין שכ' המפורשים לענין תק"ש בשבת די"ל דהמצוה אחשביה למלאכה וה"ה הכא כיון דניחא לי' בעיכולן אחשביה כבישול וכמש"ל דהרי עכ"פ יש לו צורך בשביל המצוה ונודע מ"ש הב"ט דא"נ כסברת הריטב"א בטעמא דר"ש דכ"ש למכות משום אחשביה יוצמח דבמידי דח"ש מותר מה"ת תו גם לר"ש לא יהי' מכות בכ"ש כיון דתו ל"ש אחשביה דאדרבה מוקמינן אותו בחזקת כשרות דוודאי לא אחשביה וא"כ לכאורה גם הכא בהקטרת אימורין אדרבה נוקמיה בחזק"כ דוודאי לא אחשבי' כבישול להתחייב אכן כבר כתב הרדב"ז דבבא על הנדה תו ל"ש חזקה דאאעב"ז כיון דכבר עבר איסור בלא"ה ועיין במלמ"ל פ"י מגירושין וכה ידוע שיטת השט"מ דבעבר על לאו הנל"ע ועל לאו גמור ביחד לוקין ג"כ על הלאו הנל"ע כיון דעי"ז שעבר איסור השני שיש בו מלקות איתרע חזקת כשרות שלו ושוב אמרינן דבוודאי לא יהיה מקיים העשה ושוב חייב על הלאו מיד – א"כ הכא בהקטר אימורין דעכ"פ עובר על איסור זרות שוב איתרע החזק"כ ושוב אמרינן דכיון דניחא לי' בפיכולן אחשביה כבישול ממש – אבל הכא בשורף חמץ ביו"ט אז דוקא למ"ד דל"ל מתוך א"כ עכ"פ איכא איסור הבערה ופד"ת ל"ש כיון דהוי לתו"ע אז