שו"ת מהר"ש ו קלא

המעות שקיבל מן האספקוראצית לשותפות ולכאורה כדמות שאלתינו מצינו איבעיא בש"ס בכורות די"א בפודה פט"ח ש"ח פדיונו לפודה או פדיונו לבעלים – אך באמת קאמר בש"ס דאליבא דר"ש דס"ל דמותר בהנאה לא תיבעי לך דממונא דבעלים הוא וכפירש"י דלא יוכל הכהן למכור להאחר וזה האחר הניח מעותיו על קרן הצבי ורק לר"י מיבעי לך דס"ל דפט"ח אסור בהנאה אי להקדש דמי ורחמנא אמר ונתן הכסף וקם לו או דילמא כיון דקני להו בבינו וביני לח דמי להקדש ופירש"י דמה"ט י"ל דאכתי ממונא דידי' הוא עיי"ש וחזינן דהתם י"ל הטעם הואיל דהפס"ח חשיב ממון דבעלים אבל הכא האספקוראציע הוי דבר מבחוץ שחוק הממשלה הוא שמי שמשלם להם נותנים לו המעות בכה"ג אכתי י"ל דליכא שום זכות להבעה"ב ומצאתי בשו"ת מהרש"מ ח"ב סימן רי"א שפלפל בזה – אך לדינא כבר גליתי דעתי דצריכין לפשר. באעה"ח ה' וישב תרמ"ט ראדמישלא יצ"ו. הק' שמואל ענגיל חופ"ק הנ"ל. סימן קיד להרב הה"ג כש"ת מו"ה אשר זעליג לאנדא נ"י ר"מ באשפיצין יצ"ו בדבר שתמה על הח"ס יו"ד סימן צ"ב שכתב דבדבר הכלה ולא נשאר ממנו כלום לית בו משום חיוב בישול בשבת מדברי הירושלמי פ"ב דשבת בהא דזר ששימש בשבת לר' יוסי חייב שתיים וקאמר הטעם משום עיכול אברים ופדרים ונהי דלר"י כל מבעיר הוי חיובו רק משום מבשל אפ"ה גם בזה יש בו משום בישול הואיל דרוצה בעיכולין עיי"ש והתם הרי כלה ונשרף לגמרי ואפ"ה חייב משום מבשל בשבת עכת"ק: א) הנה באמת כבר קדמו בזה בשו"ת בי"צ יו"ד ח"א סי' ק"כ והביא שם ג"כ משו"ת שבות יעקב ח"א סימן ל"ח – אך לענ"ד א"ש בפשיטות דהנה הח"ס מיירי בדבר שאין לו שום צורך בהדבר השורף ושפיר אמרינן כיון דכלה מן העולם ולא דמי למלאכת המשכן פטור בזה משום מבשל בשבת אבל היכי דיש לו צורך בדבר השורף כמו בהקטרת אימורין דהוי דבר שבחובה וקס"ד דהש"ס דנאבדו האימורין לא יוגמר כפרתו ונהי דמסיק הש"ס דאינו מעכב הכפרה אבל עכ"פ מכח דרוצה לקיים המצוה חשיב יש לו צורך ושפיר בכה"ג יודה הח"ס דחייב משום מבשל מכח הסברא דרוצה בעיכולן ובפרט בהקטרת אימורין דהוי אכילת מזבח א"כ זהו דרכה ותכליתה וממילא פשיטא דבכה"ג דמי ממש כמבשל דבר בשבת ואכלה דחייב וה"ה הכא ע"י העיכול נחשב כאכילת מזבח וא"כ חשיב שפיר כמבשל דבר לאכילה ואינו בכלל דבר הכלה כיון דכך דרכה ותכליתה שאחר הבישול יאוכלוה המזבח ולפ"ז י"ל דה"ה בחמץ למ"ד אבחא"ש דכ' האחרונים דמחויב לקנות חמץ ולבערו א"כ מכח המ"ע המוטלת עליו חשיב כיש לו צורך בהעיכול ושוב יוצמח דבשורף חמץ ביו"ט יהי' חייב ג"כ משום מבשל אבל בשריפת קדשים ביו"ט דשריפתו הוי רק משום מקלה ולא משום דגוף הדבר מצותו בשריפה א"כ בכה"ג אין גוף העיכול הוא לו לצורך בכה"ג שפיר ליכא חיוב משום מבשל וז"ב: ב) ומה שהעיר על מ"ש בספרי ח"א להעיר ע"ד הבי"מ שכ' דבשבת ל"ש שליחות מר"ן ביצה די"ז לענין אקנויי קמחא דמוכח דשייך שליחות וע"ז כ' כת"ה בשם ח"א דביו"ט המלאכה גופא חשיב תועבה – הנה אם הי' כנים דבריו היה מקום ליישב דברי המכילתא פ' בא מה ת"ל הבקר הרי כתיב ל"ת כל מלאכה לא נצרכה אלא לחל להיות בשבת ותמהו המפורשים דהשתא דא"צ קרת ליו"ט מכ"ש דא"צ קרא לשבת וכבר הארכתי בזה בספרי ח"א סימן ס"ט – ועפ"ז היה מקום לומר דזהו כוונתו דלמ"ל הבקר הא כתיב ל"ת כל מלאכה ואין עדלתו"ע ואי דתיקשי לשרפינהו על ידי נשים כקושית התוס' קידושין דל"ד ז"א דהאיש יעבור על הלתו"ע משום שליחות ואי דאשלד"ע ז"א דהא האשה לאו בר חיובא כיון דאצלה ליכא רק ל"ת גרידא ושוב י"ל עדל"ת ונהי דאינה מחויבת גם בעשה דשריפה מ"מ בשריפה מקיימת המצוה וכמ"ש במק"ח סימן תל"א ושוב בכה"ג אמרי' ישלד"ע ושוב האיש עובר בלתו"ע משום שליחות ושוב ל"צ קרא וע"ז משני לא נצרכה אלא לחל בשבת דבשבת תו אין לחייב מכח שליחות ואז שפיר יש עצה לשרוף ע"י נשים א"נ דגם בשבת נשים אינם מוזהרות בעשה דשבתון וא"כ ל"ת גרידא שפיר הי' דוחה אף בל"ת שיש בו מיתת בי"ד ודלא כמ"ש בתוס' יבמות ד"ו דמצד הסברא אין עדל"ת שיש בו מיתת בי"ד ושפיר צריך קרא דלא דחי: ג) אולם גוף הדבר לא ניתן לומר חדא דמפורש ברמב"ן פרשת אמור דגם ביו"ט אין המלאכה מתועבת רק עיקר הקפידה שיהיה יום מנוחה ותו דא"כ תיקשי מהא דבמגילה ד"ז מפורש דאין בין שבת ליו"ט אלא אונ"פ בלבד ולפי דבריו הרי יש עוד חילוק להחמיר ביו"ט טפי מבשבת לענין עשיית מלאכה ע"י שליח ונשמע מזה דלא כדבריו וז"ב: ד) אך בישוב דברי המכילתא נלע"ד באופן אחר דהנה לשי' הריב"א אעפ"י דאין עדלתו"ע מ"מ הל"ת נדחית ואינו לוקה, וא"כ לפ"ז בש"ק ביו"ט יש לאסור משום דאין פדלת"ע ורק לטעם אי עבר ושרפו אינו לוקה אבל אי יש קרא מיותר דביו"ט אינו זמן שריפה שוב ל"ש לומר עדל"ת לפי שאז אינו זמן המצוה ושוב בעבר ושרפו לוקה אבל כבר תמה הנוב"י על הריב"א דכיון דנשאר העשה חשיב מצהב"ע ולא יצא יד"ח המצוה אולם נודע מ"ש הנוב"י דהיכי דגם א"נ לא יצא לא יתוקן האיסור תו ל"ש למיפסל משום מצהב"ע וכסברת מהרי"ט לענין הא דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אעל"מ ואף א"נ דלא כדברי הנוב"י וכדמוכח מקושית התוס' סוכה ד"ל אפ"ה במידי דא"נ יצא לא יהי' האיסור גדול כ"כ וא"נ דלא יצא יוגדל האיסור בכה"ג בוודאי דל"ש לומר לא יצא דאדרבה ע"י שנימא יצא יוקטן האיסור כוודאי אמרי' דיצא והיכי דא"נ לא יצא יתוקן האיסור בכה"ג שפיר אמרינן לא יצא כמ"ש הרשב"א יבמות דק"ג וכבר העירו המפורשים לשי' רש"י דמה"ת אמרינן מתוך אף בלי צורך כלל א"כ אמאי ש"ק אסור מה"ת ביו"ט נימא מתוך ותירצו דכיון דגם השלכה לכלבים אסור מכח דרחמנא אחשביה להבערתן א"כ בזה ל"ש מתוך דאיסור זה