שו"ת מהר"ש ו קטו

דמתירין בהפ"מ כ' הת"ח דהעיקר כשיטת המתירין וכן מחשש מ"פ חשיב רוב להתיר אבל עכ"פ מצטרפין החששות וכנודע מדברי הר"ן דתרי מיעוטא חשיב כפלגא ונהי דסברא זו הוי רק במידי דתלוי בטבע כנודע מדברי הריב"ש מ"מ הוי כעין שני חששות לאיסור ואם נילוש במ"פ לחוד ג"כ מחמירין לכתחילה שלא ליתן מלח דהעיקר דמלח חשיב מים: ב) ויפה הביא כת"ה דברי המג"א לענין התקופה שלא ליתן מלח לתוך המים ומוכח דגורם חימום להמים והוי כפושרין ונהי דבפושרין שנצטננו מותר ללוש בהם וכמ"ש בש"ע הרב ז"ל מ"מ הכא שנימס המלח במים אכתי מיקרי עכ"פ כפושרין וי"ל דגם לטעם שאוסרין ליתן מלח בעיסה משום דחשיב כרותח ומחמם העיסה אף קודם הלישה אסור ליתן מלח לתוך המים דהמלח גורם לחמם המים וחשב עכ"פ כפושרין וידוע פלוגתת הפוסקים דגם לענין מ"פ אף בנתייבשו המ"פ בהקמח קודם שבא המים מ"מ י"ל דחוזר ואוסר עיין בח"י סימן תס"ב ובסי' תנ"ד ובפמ"ג סוס"י תס"ז וידוע מה שפלפלו לענין שומים הנמצאים בחטים מחשש מ"פ אף דכבר נתייבש ועיין בפמ"ג סימן תס"ו לענין ספק נתלחלח ממ"פ מוכח ג"כ דאף בנתייבשו המ"פ חוזר ואוסר וה"ה הכא אף דנתן המלח מקודם מ"מ גורם חימום להמים וממהר להחמיץ ועכ"פ לכתחילה יש להחמיר. אולם כל זה בנתן מלח אבל במים שבטבעו יש בו מעט כח ממלח חשש מ"פ בוודאי ליכא וגם חשש השני עכ"פ לא גרע ממלח מעט דמתירין היכי דאפאה מיד וה"ה הכא דעכ"פ חשש מ"ס ליכא שוב סמכינן דמעט כח ממלח ל"ח רותח ואם לא אפשר בקל למצוא מים אחרים א"כ קיי"ל דשמה"ד כדיעבד דמי ויש להקל ורק יען שלא יודע עד כמה מגיע כח המלח שבמים הללו לא אומר לא איסור ולא היתר זולת כפי שיסכימו הביד"צ דק"ק צאנז: באעה"ח ג' צו תרס"ז לפ"ק ראדמישלא יצ"ו. הק' שמואל ענגיל חופ"ק הנ"ל. סימן פ"ד. להרב הה"ג חו"ב עצום וכו' מו"ה זאב שאול עטינגער נ"י מוצ"ד דק"ק פאדגורזא יצ"ו. בדבר הדו"ד באשה אחת שהי' לה בביהמ"ד מקום בשכירות ולא שילמה המעות בעיוכ"פ כי היה ברצונה לעקור דירתה והשכירה לאחר והקהל לא ידעו מזה והשכירו לאחר על ב' שנים וכעת הי' להשוכר ששכר מהאשה ד"ת עם השוכר החדש ופסקו הביד"צ שעל שנת תרע"א מועיל השכירות שהשכירה האשה ורק שנשאר הספק על שנת תרע"ב מי קודם אי השוכר ששכר מהאשה או השני. זה תורף הטו"ת: א) והנה זה פשוט דמקומות בבית הכנסת נקנה בהילוך דהוי כשביל של כרמים וכמ"ש הט"ז בסי' קצ"ב וכן פסק הנה"מ וחוץ לזה דעת הקצה"ח והנה"מ דשכירות בית נקנה בשימוש ונהי דשימוש לא משוי קנין בגוף הקרקע לקנות על ידו אבל עכ"פ קניא לענין שימוש עיי"ש אולם בנ"ד דאמרה שלא תשלם המעות נהי דיפה הביא כת"ה דביטול קנין א"א להיות ע"י מחילה כמפורש ברמ"א סי' קפ"ט דבקונה חפץ מחבירו אינו מתבטל הקנין רק כשיחזור ויקנה ממנו ועיין בסמ"ע סי' שט"ז ובחו"מ סי' ס"ו ובנובי"ת בחלק או"ח מ"ש בזה מ"מ לפי דברי הנה"מ אם אינו רוצה לשלם כלל בטל הקנין עיי"ש בסי' ק"צ ובסי' קצ"ט – אך כפי הנראה הסכים הגבאי שלא לדחותה ושוב י"ל דלא נתבטל קנינה אכן במה שהעיר כת"ה דבקרקע יוכל השוכר להשכיר לאחר כמבואר בסי' שט"ז – באמת מבואר שם דאם המשכיר רוצה לשכור לעצמו הרשות בידו משום אל תמנע טוב מבעליו ועיין בחו"מ סימן ס"ו ובסי' קע"ה דהביא השיך בשם המבי"ט דמי שמכר שט"ח לאחרים הלוה יש לו קדימה מדינא דבמ"צ והביא ראי' מהא דסי' שט"ז והש"ך כתב דשאני התם לפי שגוף הבית שלו ותו די"ל דרק לזה השכיר ולא לאחר עיי"ש עכ"פ מוכח דמי שהגוף שלו יוכל לטעון שאינו מסכים על השכירות שהשכיר השוכר אלא שרוצה להחזיק לעצמו וא"כ בנ"ד הי' הגבאי יכול לומר שאינו מסכים על השכירות ומכ"ש במקומות דביהכ"נ דלפעמים יש קפידא שהשכן שלו לא יאות לפניו לישב עם שוכר כזה א"כ בוודאי דהי' יכול הגבאי למחות בהשכירות שהשכירה האשה לאחר אך כפי הנראה הגבאי לא עשה שום מחאה על השכירות שהשכירה לאחר והסכים לזה א"כ יפה פסקו הביד"צ: ב) אולם לענין שנה השניה – הנה אם לא נדון מצד דדבמ"צ בוודאי דזכה השני על שנה השניה ונהי די"ל כיון דהקהל השכירו לו על ב' שנים ובשנה הראשונה לא זכה הואיל דכבר השכירה האשה לאחר ושוב י"ל דהוי כמו השכירו לו דבר שאינו שלהם ודבר שהוא שלהם ביחד ולחד דיעה בחו"מ סימן ר"ג דבמקנה דשלב"ל ודבר שבא לעולם ביחד דלא קני וה"ה הכא והא דקיי"ל התם דקנו מחצה מ"מ י"ל דוקא בדשלב"ל דשניהם יודעים דעל הדשלב"ל לא חל הקנין א"כ בוודאי דלא תלו זה בזה אבל הכא קהל חשבו שיוכלו להשכיר גם על שנה א' וממילא בוודאי דלא רצו להשכיר כ"א על ב' השנים ביחד וכיון דבטל הקנין על שנה א' שוב י"ל דבטל לגמרי – אך באמת הדבר פשוט דהקהל לא הי' להם שום נ"מ להשכיר דוקא על ב' השנים והי' מסכימים להשכיר גם על שנה אחת ושוב י"ל דלא תלו זה בזה ושוב חל הקנין על שנה השנית ונהי די"ל כיון דבשנה א' חל השכירות שהשכירה האשה ושוב י"ל דלא חל השכירות של הקהל שהשכירו לו אז אפילו על שנה השנית וכנודע משיטות הפוסקים דבאמצע זמן שכירות הראשון א"א להשכיר לאחר על אחר כלות זמן שכירות הראשון דהוי כדשלב"ל וכדשא"ב – מ"מ כבר כתב הש"ך בסי' שי"ב דיכול להשכיר על אחר כלות זמן שכירות הראשון משום דזמן ממילא קאתי ועיין שו"ת בית יעקב ובנה"מ בסי' רי"א: ג) ומה שנסתפק מצד דדבמ"צ והביא מדברי השבות יעקב דבשוכר יש ס' דדינא אי חשיב מצרן גם לאותו מקום – לענ"ד כפי הנראה שזה ששכר מהקהל עדיין לא שילם וגם לא הלך עדיין על המקום, א"כ י"ל נהי דמפורש ברמ"א