שו"ת מהר"ש ו קיד

עכשיו אפשר שיחזור הדבר לרשותו על ידי שאלה בכה"ג לר"א לשיטתו אמרי' ס' ד"ת מה"ת לחומרא ועובר בב"י וכה"ג כ' בשו"ת בי"צ או"ח לענין הואיל אי מיקלע לי' אורחים דתלוי אי ספק ד"ת מה"ת לקולא או לחומרא עיי"ש ודו"ק: באעה"ח ג' תזריע תרמ"ט ראדמישלא יצ"ו. הק' שמואל ענגיל חופ"ק הנ"ל. סימן פ"ב. להרב הה"ג וכו' כש"ת מו"ה ישראל שרייבער ז"ל אבד"ק יאורדינוב יצ"ו. בדבר שאלתו באחד שיש לו קאנסענץ שהוציא על זה כל הונו עד שהשיגו וכעת כופים אותו הממשלה לבנות בית חדש עד זמן קצר ואם לאו יקחו ממנו הקאנסענץ והשוה א"ע עם בונה נכרי לבנות לו הבית עד זמן קצוב וא"א לגומרו רק אם יבנו בשבת ורוצה שיתירו לו ע"י שיעשה נאסאר אקט עם הבונה שימכור לו גם המגרש ואם יבנה הבנין עד אותו הזמן מחויב היהודי לקנות ממנו הבית בסך כו"כ ולע"ע יהי' הבנין של הערל אחרי שקונה גם המגרש. זה תורף השאלה: א) והנה באמת ידוע שיטת הדברי חיים דגם במכירה שייך חשש מ"ע ועיין שו"ת אבני צדק סי' כ"ב וסי' כ"ג שכתב דהוי מכירה בהערמה וזה הוי יותר הערמה ממכירת חמץ דשם באמת מצד המכירה רוצה למכור באמת דהא הסחורה עומדת למכירה, ורק ההערמה הוא מצד הקונה שאין לו מעות ובאמת המנהג לכתוב בחמץ בתורת שכירת הבית דבמכירת הבית הוי הערמה ניכרת וכמ"ש בשו"ת שיבת ציון ונשמע דאף לענין מכירת חמץ דלשי' כמ"פ חמץ שנמכר הוא בכלל הביטול ואפ"ה חוששין שלא יהיה הערמה ניכרת מצד המוכרה וכן לענין מכירות הבהמות להאכילם חמץ דמחמיר התב"ש כ' בשו"ת ד"ח שימכור לערל סוחר בהמות וא"כ לפ"ז י"ל נהי דשיטת רוה"פ דמלאכת שבת ע"י עכו"ם אינו רק מדרבנן מ"מ נהי דבדרבנן הערמה שרי כמפורש בגיטין דס"ה מ"מ בהערמה ניכרת י"ל דאסור וע' שו"ת מהרש"מ ח"א סימן י"ב שהביא בשם הטוטו"ד והחסיל שהחמירו לבנות אפילו ע"י שט"מ ולכן אנכי מרחיק א"ע מזה אולם בנ"ד שנוגע לכל מעמד פרנסתו שיוכל להפסיד הקאנסענץ י"ל דכיון דאף בלי שט"מ אם השוה א"ע עם הנכרי בקבלנות א"כ עכ"פ איסור ד"ת בוודאי ליכא דעכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד וגם לשי' רוב הפוסקים כל מלאכת ישראל אינו רק איסור דרבנן וקרא דלא יעשה הוי רק אסמכתא א"כ מכ"ש ע"י שט"מ גם א"נ דחשיב מכירה בהערמה מ"מ לשי' האשל אברהם מה"ת גם מכירה בהערמה מועיל ורק דחז"ל החמירו בזה א"כ כבר נסתפקו הפוסקים אי בעבירה בשוא"ת חייב לבזבז כל ממונו ומתוספות ע"ז ד"ב מבואר דא"צ להפסיד חובו בשביל חשש דעכו"ם אזיל ומודה ונהי די"ל דשם שאני לפי שאין הישראל עובר מעצמו נהי דהנכרי עובר על ידו והתורה אסרה שלא ישמע ע"פ מ"מ זה הוי רק שוא"ת וכהא דהרואה כלאים בבגד חבירו דכתב הרא"ש דחשיב שוא"ת: ב) עכ"פ חזינן דבשביל העבירה שיעשה העכו"ם בגרמתו א"צ להפסיד חובו וה"ה די"ל דא"צ להפסיד כל פרנסתו בשביל מלאכה ע"י נכרי בקבלנות ומכ"ש ע"י שט"מ ועיין שו"ת מהרש"מ ח"א סי' ס"ו ובח"ב סי' קכ"ג שהעלה ג"כ דבשביל חשש מ"ע א"צ להפסיד פרנסתו והבאו מדברי הר"ש והרע"ב פ"ז מכלאים וכה מצינו בתוספות סנהדרין דכ"ו דהתירו משום חיי נפש חרישה בשביעית: ג) לכן בקצרה אם אמנם כי בזה"ז צריכים מאוד ליזהר בשמירת שבת וצריכים לעשות גדרים בכל מה דאפשר עכ"ז אם באמת יש בזה חשש שמא יפסיד הקאנסענץ יוכל כת"ה להתיר לו שימכור המגרש לערל הבונה ומכ"ש אם יעשה אצל נאטאר דהוי פרסום טפי אך אם יש באפשרי שלא יצטרך לבנות בשבת מה טוב ואם אין באפשריות יש מקום להתיר ובאופן שיצטרף לזה רב גדול בתורה ויראה: באעה"ח א' במדבר תרע"ד ראדמישלא יצ"ו. הכ הק' שמואל ענגיל חופ"ק הנ"ל. סימן פ"ג. להרב הה"ג בנש"ק כש"ת מו"ה אברהם חיים ט"ב נ"י כעת רב בקרע- ניץ יצ"ו. בדבר השאלה במים שיש בהם כח מלח אי מותר ללוש בו מצות: א) הנה מבואר ברמ"א בסי' תנ"ה דאם עירב מלח בעיסה יש לאסור אף בדיעבד ויש ב' טעמים, א' דמליח כרותח ומחמם העיסה, ב' דחשיב כמ"פ ואם בא אח"כ מים מתחמץ ונ"מ אי מהני שיאפה מיד דלטעם הראשון אסור אבל לטעם ב' שרי דבמ"פ עם מים מהני אפיה מיד ותו יש נ"מ דלטעם א' הוי חמץ גמור ולטעם ב' דהוי מ"פ עם מים אינו רק נוקשה כמ"ש התוס' בכמ"ד ולדידן אינו רק מדרבנן ונהי דבנוב"י כתב דא"נ דמ"פ עם מים חשיב נוקשה עכ"ח דנוקשה ד"ת נודע מ"ש בזה המק"ח בסי' תס"ב ובמגן אלף שם ובנוקשה כ' המג"א דבטל בס' – והנה אם לא עירבו רק מעט מלח מתירין באפאה מיד וסומכין דמעט מלח ל"ח רותח ומדברי הפוסקים נראה דעיקר הוא טעם א' ובאמת מלח ל"ח מ"פ דהרי כתבו הפוסקים דגם במעט מלח אם לא אפאה מיד יש לאסור אף דהעיקר דמלח ל"ח מ"ס מ"מ יש אומרים דגם מעט מלח מחמם ומוכח דבמלח הרבה ל"מ אפאה מיד דהעיקר כטעם א' אולם במלח מעט ואפאה מיד דליכא חשש רק מכח חימום סומכין בדיעבד דמעט מלח אינו מחמם אבל בלא אפאה מיד אסרינן אף דהעיקר דמלח ל"ח מ"פ מ"מ הוי כשני ספיקות לאיסור א' שמא גם מעט מלח מחמם דהא גם במליחה מועטת אוסרין שלא בהפ"מ א"כ הוי כשני מיעוטי לאיסור א' מחשש חימום, ב' שמא מלח חשיב מ"פ אף דכל ספק באפי נפשיה חשיב רוב להתיר דמידי