שו"ת מהר"ש ו קח

הבערה דלמ"ד ללאו יצאת י"ל דאינו נוהג ביוכ"פ ועכצ"ל דפשיטא לי' להש"ס דכל הני נוהגין גם ביוכ"פ וע"ז הביא שוב הקושיא מהא דעתי מנ"ל דאין עו"ה ליוכ"פ שמא הפירוש לענין תחומין ועכצ"ל דפשיטא להש"ס דנוהג גם ביוכ"פ ושוב שפיר נשמע מהא דעתי דאין עו"ה ליוכ"פ ובזה מיישב דברי רש"י ז"ל דעכצ"ל דס"ל אין עו"ה ליוכ"פ דהא תיקשי אמאי חייב משום יוכ"פ אף אי יש עו"ה ליוכ"פ הרי שבת חשיב מוסיף משום תחומין ועכצ"ל דגם ביוכ"פ תחומין נוהג ושוב שפיר נשמע מהא דעתי דאין עו"ה ליוכ"פ עכת"ד – הנה באמת בעיקר קושיתו דאיך חייב משום יוכ"פ הרי שבת חשיב מוסיף משום תחומין באמת ז"א דדוקא למאן דל"ל כולל א"כ באמת לא מצי יוכ"פ לחול אשבת ורק דרוצין לומר דחשיב ב"א ושפיר כתב השאג"א דאי שבת חשיב מוסיף ויוכ"פ הוי רק כולל א"כ ל"ש הסברא דהי מיני' מפקית אבל לר"מ דס"ל אחע"א בכולל אפילו בקל על חמיר א"כ אף א"נ דשבת הוי מוסיף מכח תחומין אפ"ה חייב אהוצאה משום שבת ומשום יוכ"פ משום דהוי ב"א ושייך הסברא דהי מיני' מפקית דשבת הוי מוסיף ויוכ"פ הוי כולל ולפ"ז אכתי י"ל דיש עו"ה ליוכ"פ והא דעתי קאי לענין תחומין ושוב קושית התוס' הדרא לדוכתי' דלא מבעיא לפי הסברא דדחי הש"ס די"ל שאני התם דמצותו בכך א"כ יש לומר דכולהו איתניהו ביוכ"פ ול"ח מוסיף כלל ואף לסוגיא דיומא דל"ל הסברא דמצותו בכך ונשמע דבשבת יש איסור מוסיף מאי דל"ש ביוכ"פ מ"מ י"ל דיש עו"ה ליוכ"פ ושפיר חשיב ב"א ונהי דשבת חשיב מוסיף מ"מ הרי יוכ"פ חשיב כולל: ד) ובעיקר קושית התוספות אהא דפירש"י דחשיב ב"א דכשקידש היום חלו איסור הוצאות שבת ואיסור אכילת יוכ"פ בב"א והקשו בתוס' דמאי שייך לומר בזה איסור ב"א הרי אף אי איסור אכילת יוכ"פ קדים אפ"ה חל איסור הוצאת שבת דלענין זה לא חל שום איסור מקודם – נלע"ד לתרץ דידוע שיטת רש"י בשבועות דכ"ג דבשבועה שלא אוכל ואכל נבילות חייב ואף דעפר אינו בכלל שבועתו מ"מ איסור חשיב ראוי לאכילה ורק אריה הוא דרבוע עליו ורק בהו"א ס"ד דנבילה חשיב כעפר אבל במסקנא ס"ל דאיסור חשיב ראוי לאכילה אבל לשיטת התוספות איסור חשיב אינו ראוי – והנה נודע דשי' רש"י עירובין דצ"ה דע"י איסור בל תוסיף חשיב משא לחייב משום הוצאה ולפ"ז חידש במנ"ח מצוה שי"ג דביוכ"פ מי שהולך במנעל האסור חוץ מזה שעובר אאיסור נעילת הסנדל עובר ג"כ משום הוצאה דע"י האיסור של נעילת הסנדל חשיב משא עיי"ש ולפ"ז י"ל דכבר הקשו בתוס' דמאי ענין הוצאות שבת לכאן ותירצו דעיקר איסור הוצאה הוא בשעת בליעה עיי"ש בתוספות שבת די"א ודף ק"ב ותו הקשו בתוס' דהא תנן הוציא בפיו פטור דחשיב שלא כדרך הוצאה ותירצו דבמידי דבר אכילה חשיב דרך הוצאה בכך ולפ"ז י"ל דרק בחול דמותר באכילה חשיב דרך הוצאה בכך ואפילו במאכל האסור אפ"ה כיון דכל המאכלים חשיבי דרך הוצאה בכך א"כ אפילו במאכל האסור י"ל דרק אריה דרביע עליה וחשיב ג"כ דרך הוצאה בכך אבל ביוכ"פ דכל המאכלים אסורים א"כ י"ל כמו דאיסור נעילת הסנדל דיוכ"פ משוי לי' למשא ה"ה די"ל דאיסור אכילה ביוכ"פ מועיל למשוי לי' לאין דרך הוצאה בכך וא"כ אי הי' חשיב איסור אכילת יוכ"פ קדים נהי דאיסור הוצאה דשבת חל אח"כ מ"מ במאכל להוציא בפיו לא הו"ל להתחייב כיון דכבר נאסר הדבר באכילה קודם משום יוכ"פ שוב ל"ח דרך הוצאה בכך ורק כיון דאיסור הוצאה דשבת חל כשקידש היום א"כ שפיר נאסר אז משום הוצאה אף דרך פיו כיון דאז עדיין לא הי' איסור אכילה דיוכ"פ ושוב המאכל מצד עצמו חשיב דרך הוצאה בכך אף דרך פיו ושוב כשקידש היום חייב על הוצאה בפיו ושוב חייב גם בכל היום אבל אי לאו משום דבב"א חל אז גם כשקידש היום ע"י איסור אכילת יוכ"פ חשיב אין דרך הוצאה בכך ושוב לא הי' חייב משום איסור הוצאת שבת ומיושב קושית התוס' על רש"י בס"ד ודו"ק: ה) נחזור להא דקאמר בש"ס אהא דעתי אפילו בשבת זאת אומרת עו"ה לשבת ואין עו"ה ליוכ"פ ומשני שאני יוכ"פ דהכשירו בכך וי"ל הכוונה דרק ביוכ"פ לפי שע"כ צריך להוציא לרה"ר ע"כ התיר' רחמנא וק' הא באמת מפורש בש"ס יבמות ד"ז דמצורע שחלש מיני שלו בע"פ דנכנס מתוך שהותר לצרעתו הותר לקריו מטעם מגו דאישתרי אישתרי ולפ"ז י"ל דהכא ג"כ הכוונה דאי עו"ה ליוכ"פ א"כ שייך לומר מגו דאישתרי אישתרי בשלמא אי היה הכוונה דהואיל דהוצאה דיוכ"פ מותר ה"ה דהותר הוצאה דשבת שפיר יש לחלק דהוצאה דשבת שאני דמצותו בכך אבל אי הכוונה משום מגו דאישתרי שוב אף דיוכ"פ הוי מצותו בכך מ"מ יש לומר מגו דאישתרי וראי' דהא כתב בתוספות יבמות דף ד' דאשת אח לגבי יבום חשיב מצותו בכך ואפ"ה מצינו בש"ס דצריך קרא דמליה דס"ד דניליף אחות אשה מאשת אח ונימא מגו דאישתרי אישתרי אע"ג דאשת אח חשיב מצותו ואפ"ה שייך מגו דאישתרי אישתרי ונהי דרבא קאמר ערוה גופא א"צ קרא וכ' בתוספות דל"ל לרבא הסברא דמגו דאישתרי אישתרי ולשיטתו שפיר קאמר הש"ס שאני יוכ"פ דמצותו בכך ואף לתירוץ השני בתוס' שם דדוקא כשהן משם אחד י"ל הואיל דאישתרי אישתרי ולא כשהן משני שמות א"כ בשבת ויוכ"פ נהי דכתב הריטב"א דחשיב משם אחד מ"מ כיון דלא נפקא מחד קרא שוב ל"ל לרבא מגו דאישתרי ושוב עכ"ח דכוונת הש"ס הי' דכיון דדוחה הוצאה דיוכ"פ ה"ה דדוחה הוצאה דשבת ובזה שפיר משני שאני יוכ"פ דמצותו בכך – אך באמת בזבחים דל"ב משמע דבטומאת מת וזיבה אף דמתרי קראי נפקא ג"כ אמרינן מגו דאישתרי ושוב אכתי י"ל בכוונת הש"ס דהו"א להתיר משום מגו דאישתרי ושוב לא יוצדק התירוץ דמצותו בכך וכבר הרגיש בזה הגאון מליסא ז"ל: ו) וראיתי לש"ב הנ' ז"ל בספר לקח טוב שכ' די"ל דביוכ"פ אזהרה דלילה ודיום הם אזהרות חלוקות ואזהרה דשבת הן דיום והן דלילה חדא הוא ומפורש בש"ס דבטומאת זיבה קדים לא אמרינן מגו דאישתרי א"כ הכא הוי כאילו שבת קדים דאזהרת שבת דלילה ודיום חדא הוא אבל אזהרת יוכ"פ דשל יום הוי אזהרה מיוחדת ובא אחר אזהרת שבת וניחא הא דלא אמרינן מגו דאישתרי עיי"ש. אך באמת מפורש במכילתא דגם