שו"ת מהר"ש ו ק

זוכר מהלואה. אלא ששני עדים יודעים מהלואה והלוה לא רצה לבוא לד"י ובא הדבר לדא"ה והעדים משמטים עצמם מלילך להעיד כי אין רצונם לישבע אף על אמת ויצא הפסק בדא"ה שראובן מחויב לישבע שהלוה לו ונסתפק כת"ה אי רשאי לו לישבע על סמך העדים כיון די"ל דע"י ב' עדים חשיב כבירור והביא משו"ת חוות יאיר סימן קפ"ב מובא בפת"ש יו"ד סי' קנ"ז אי יכול לישבע עפ"י דברי אשתו דהתורה נתנה לה נאמנות והעלה דלא מצי לישבע וכן הביא משו"ת נובי"ת חו"מ סימן מ"ג דאסור לישבע על דבר שאינו ברי לו ורק ששמע מפי אחר וכה הביא משו"ת מהרא"ש דבאינו יודע מעצמו לא יוכל לישבע ולא מבעיא דלא יוכל לישבע שלא לוה ממנו אלא אפילו לישבע בסתם שאינו חייב לו ג"כ אסור וא"כ ה"ה הכא אף שיש עדים שחייב ועפ"י התורה אם עדים מעידים שחייב יכולים לגבות מהלוה ושוב יש לומר דמותר להמלוה לישבע שחייב לו הלוה אפ"ה י"ל דבשבועה בפי דוקא בירור גמור שיהיה הוא יודע בבירור עכת"ד: א) הנה לכאורה יש להעיר דמדברי החוות יאיר ליכא הוכחה לנ"ד דדוקא בע"א דע"א נאמן באיסורין הוא מילפותא מנדה וכמ"ש בתוס' גיטין ד"ב דנדה ל"ח איתחזק אבל עכ"פ ל"ח בירור והראי' דע"א ל"מ לא בדנ"פ ולא בממון שפיר י"ל דאסור לישבע עפ"י ע"א דאכתי ל"ח בירור ולישבע כי אם בדבר ברור אבל בשני עדים דמועיל עדותן גם בדנ"פ וגם בממון ושוב יש לומר דבכה"ג חשיב כבירור ושוב י"ל דיוכל לישבע עפ"י דבריהם וכה"ג כתב במרדכי סוף יבמות בהא דנשבע ר"נ דאכלו ארי לחסא אע"ג דבמשאל"ס מיעוט ניצולים וחז"ל אסרו שלא תינשא לכתחילה מ"מ הואיל דרובן למיתה ורוב מועיל אפילו ברנ"פ וה"ה דמועיל רוב לענין שבועה והא דלכתחילה לא תינשא הוא רק משום חומר ערוה וכ"ה בשו"ת מיימוני ועיין בשו"ת ברית אברהם אה"ע סי' כ"א – וממילא אזדא ג"כ מה שהביא מנובי"ת הואיל דהתם אין העדים יודעים מהחוב זולת ששמעו מה שאמר האב לבנו וכיון דהבן לא יוכל לישבע שמגיע לו החוב על סמך שאמר לו אביו ושפיר גם אמירת העדים ששמעו מאביו ל"מ אבל היכי דהעדים יודעים מגוף החוב שפיר י"ל כיון דשנים מהימני בין לממון ובין לד"נ א"כ השתא דמותר לישבע עפ"י רוב כיון דרוב מועיל בדנ"פ מכ"ש דמותר לישבע עפ"י עדים – וכן במה שהביא בשם שו"ת מהרא"ש דאף לישבע בסתם שאינו חייב ג"כ אסור לו – הנה אם אמנם שכה"ג מפורש בשו"ת חוות יאיר סימן קצ"ד עכ"ז י"ל לפי"מ דמצינו ביו"ד סי' רי"ח דבמקום דררא דממונא גם בנודר לחבירו לא אזלי' כתר הלשון כי אם בתר הכוונה וכן מצינו דנשבעין לאונס ומחשב בלבו היום ורק לולי האונס לא היה מועיל מה שמחשב בלבו היום לפי שמשמעות דיבורו סותר מה שבלבו ונתכוין להוציא לשון הסותר מה שבלבו אבל ע"י האונס מותר כיון דעכ"פ אינו סותר לגמרי למשמעות הלשון שהוציא עיין בר"ן פ"ג דשבועות ובנדרים דכ"ז וביו"ד סי' רל"ב ושוב י"ל דבכה"ג יוכל לישבע בסתם שאינו חייב לו וה"ה די"ל דיוכל לישבע בסתם שחייב לו אחרי דעפ"י תורה באמת מחויב לשלם – אך באמת אכתי י"ל דכ"ז שאין ידוע לו בעצמו שחייב לו אסור לישבע אף שיש ב' עדים והתורה אמרה דב' עדים מהני בין לדנ"ס ובין לממון וכמו דמועיל רוב בשבועה מה"ט דמועיל רוב בדנ"פ אפ"ה י"ל דוקא התם דמיירי בשהה שיעור כדי שתצא נפשו דאז המיעוט ניצולים חשיב מיעוט דלא שכיח בכה"ג הרוב חשיב כבירור לכ"ע ושפיר רשאי לישבע אבל בב' עדים נהי דגזה"כ דמהני עדותן לדנ"פ ולממון אבל עכ"פ לגבי זה שנשבע אכתי ליכא בירור אם באמת מגיע לו ממון ושוב י"ל דאסור לישבע כ"א היכי דהוי אצלו בירור וחוץ לזה הרי ללשון השני בש"ס יבמות שם לא נשמע כלל דר"נ נשבע אלא דההיתר שם משום דחסא גברא רבה הוי ותו לא נשמע דמותר לישבע על סמך הרוב וה"ה דאסור לישבע עפ"י עדים – ותו י"ל דכיון דכ"ז שלא העידו העדים בפני הביד"צ בפני הבע"ד אכתי לא חייבה רחמנא את הלוה לשלם ממון ונהי דלשי' הרשב"א בממון מהני קבלת עדות שלא בפני בע"ד ומכ"ש הכא דשלחו אחריו ולא בא בוודאי דמותר לקבל העדות שלא בפני בע"ד כמפורש בסי' כ"ח, אפ"ה בנ"ד הרי לא ידע הנתבע יום הגדת העדים בפני הבד"צ ובפרט דאף לדברי העדים ליכא חיוב ברור דאפשר שכבר פרע ונהי דכל האומר לא לויתי אף שעדים אומרים לוה ופרע חייב משום דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי והטעם די"ל דמה שפרעו הי' בתורת מתנה או דהתורה נתנה לו נאמנות לחייב א"ע אפילו כנגד העדים עיין בקצה"ח סימן ל"ד וסימן פ' אבל עכ"פ להעדים גופא יש ספק שמא כבר פרע וא"כ כיון דכל עיקר סמיכתו הוי רק עפ"י העדים וכיון דהעדים גופא מסופקין שמא אינו חייב עוד א"כ בוודאי דא"א לומר דלגבי זה דנשבע הוי בירור ובפרט דהגדת עדים אין לחשוב לבירור דהרי חזינן בתוס' יבמות דפ"ח דדבר הגלוי לכל העולם עדיף מעדים הרי דעדים עדיין לא מיקרי בירור ושפיר צודקו דברי כת"ה דאסור לאדם לישבע בדבר שאינו יודע בעצמו כנלע"ד: באעה"ח תרפ"ז לפ"ק קאשוי יצ"ו. הק' שמואל ענגיל חופ"ק הנ"ל. סימן ע"ג. להרב הגאון המפורסים שלשלת היוחסין וכו' כש"ת מוה"ר אברהם חיים דוד סופר ז"ל נשיא הכולל דאה"ק. בדבר שהעיר במתני' פ"ט מכלאים והשומטה בשבת חייב די"ל דמה"ט חייב משום שבת משום דחשיב תיקון דע"י השמטה הותר האיסור כלאים ושפיר עי"ז חשיב תיקון מנא וכהא דש"ס סוכה דל"ג דאין ממעטין ביו"ט משום דהוכשר למצוה חשיב תיקון מנא וה"ה הכא עכת"ד: א) לכאורה מדוע לא הביא כת"ה מש"ס שבת דק"ו דקאמר דמילה חשיב תיקון מצד תיקון גברא וגם הבערת בת כהן חשיב תיקון דמצוה משוי לי' תיקון ובתוי"ט שבת פי"ג הביא להקשות דלמה לא יתחייב בקורע על מתו משום דהוי תיקון מצד מצות קריעה ורק שהעיר די"ל דכיון דמצות קריעה הוא רק מדרבנן כמ"ש הה"מ