מהר"ש חלק ד שעא

תורה שוב איתרע החז"כ ושוב י"ל דאחשביה גם לגיד ושפיר חייב ואף שי"ל לפמ"ש המלמ"ל בכוונת דברי הרמב"ם בהמיר ג' בהמות ואחת בע"מ דפסק הרמב"ם דאמרי' דבזו נתכוין בתורת חילול וכ' המלמ"ל דנהי דע"כ עבר איסור במה שהמיר אפ"ה אמרי' דבבהמה השלישי נתכוין בתורת חילול וחזינן דאף דעבר איסור בדבר א' לא איתרע החז"כ לשאר דברים אפ"ה יש לחלק דהתם בבע"ח דהוי גופין מחולקים וא"כ אמרי' דבגוף השני לא עבר איסור אבל הכא אף אי הגיד היא מבהמה אחרת מ"מ בשחיטה ל"ח בכלל גופין מחולקים וכעין מ"ש בנובי"ק חו"מ סי' כ"ה דבדבר הנקנה באמירה ל"ש לומר מתוך שקנה זה קנה זה דהדיבור חלוק וע' בט"ז יו"ד סי' רנ"ח ובשו"ת מאמר מרדכי הסביר בזה מה דס"ל לר"ל בשבועות דכ"ג דלא אמרי' כולל באיסור הבא מעצמו משום דהדיבור חלוק אבל בשחיטה ואכילת איסור כיון דעובר איסור בחד אכילה א"כ איתרע החז"כ ושוב שייך מיגו וז"ב

ד) והנה ראיתי לכת"ה שהביא קושית המפורשים דאמאי מותר ליתן לעכו"ם לטעום אם יש בו טעם חלב הא בב"ח אסור בהנאה ושמא יש טעם וכ' כת"ה די"ל כיון דליכא מלקות בהנאה שוב ליכא איסור בח"ש דל"ש ח"ל וכמ"ש במח"ל והישי"ע דבח"ש שלכדה"נ ליכא איסור תורה עכת"ד באמת הי' מקום ליישב בזה דברי הש"ך בסו' רל"ח שכ' דנשבע שלא יאכל נבילה ואח"כ נעשה חולה דמותר לאכול נבילה וא"צ להתיר שבועתו דלא חלה השבועה והעיר הפמ"ג דהא עכ"פ איכא שני איסורים וע' באב"מ תשובה י"ד מ"ש בזה ועפ"ז א"ש כיון דלחולה מאכילין פחות מכשיעור א"כ נהי דגם בשבועה ח"ש אסור אפ"ה בכה"ג דלא חל השבועה רק לענין איסור שוב ל"ש ח"ל ושוב ח"ש מותר וז"ב ובאמת עפ"ז הי מקים לומר דמה"ט ליכא ב"י בח"ש חמץ משום דב"י הוי לאו הניתק לשי' כמ"פ וכיון דגם בכזית לא יהי' לוקה שוב ל"ש ח"ל ושוב ח"ש מותר ובזה י"ל קושית הפנ"י והצל"ח ביצה ד"ז דבמאי פליגי ב"ש וב"ה בשיעור ב"י בחמץ הרי לענין איסור גם ח"ש אסור ומלקות ליכא גם בכשיעור משום דהוו נל"ע עכת"ק ועפ"ז ניחא דבמידו דליכא מלקות בכשיעור שוב בח"ש אף איסור תורה ליכא וז"ב ובזה י"ל בכוונת דברי התוס' פסחים דכ"ט שכ' מכאן מוכיח ר"י דמשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר דאל"כ אמאי מעל לר"י הא מיד כשיפדנו יהי' שלו ויעבור בב"י והעירו המפורשים דילמא מיירי בשו"פ ואין בו כזית דליכא ב"י ולפ"ז א"ש דזה כוונת התוס' דא"נ דמשהה ע"מ לבערו איני עובר ע"כ משום דהוי נל"ע ושוב ליכא מלקות בב"י ושוב בח"ש אף איסור תורה ליכא אבל א"נ דמשהה ע"מ לבערו עובר וע"כ דל"ח ניתק ושוב יש מלקות בב"י ושוב יש איסור בח"ש דשייך ח"ל וז"ב אך בגוף הדבר י"ל לענין ב"י כיון דעכ"פ לענין אכילה בוודאי דיש איסור תורה בח"ש חמץ שוב י"ל איתקש ביעור לאכילה ושוב גם לענין ב"י יש איסור תורה בח"ש וה"ה לענין הנאה כיון דהתורה אסרה בב"ח בהנאה א"כ כיון דלענין אכילה שייך מלקות שוב אסרה התורה גם את הנאה דכל שיש איסור בב"ח עליו ממילא אסור גם הנאה וז"ב אולם בגוף קושית המפורשים הנ"ל י"ל דנהי דאם נותן להעכו"ם חשיב הנאה וכמ"ש בתוס' פסחים דכ"ב דאף בנותן לעכו"ם איסור הנאה של העכו"ם ג"כ חשיב הנאה לפי שהעכו"ם מחזיק לו טובה אפ"ה היכי דאינו נותן לו רק לטעום אם יש בו טעם איסור א"כ אין הנכרי מחזיק לו טובה א"כ בוודאי דל"ח בגדר הנאה דאדרבה כל כוונת הישראל לידע אם יש בו טעם איסור ישפכנו א"כ פשיטא דל"ש לאסור בזה מכח הנאה וז"ב בס"ד: א' סיון מ"ה למב"י תרס"ה ראדמישלא יצ"ו. הק' שמואל ענגיל חופ"ק הנ"ל סי' פ"ח לכבוד מחו' הרה"ג חו"ב וכו' כש"ת מ' שמואל דוד הכהן נ"י ראבד"ק חיסט יצ"ו

בדבר שאלתו באחד שעשה שטר מזויף שפלוני מכר לו נכסיו וכשנודע מזה להבעלים רצו לילך בערכאות נגד המזויף ובאמת הי' ברצון הבעלים להקנות הנכסים לאיש אחר ונתפשרו אז שהמזייף יחתום שטר מכירה על הנכסים על שם אותו האיש שרצו הבעלים באמת להקנות לו הנכסים ורק המזייף התפשר א"ע עם זה הקונה האמיתי שהוא יושאר לע"ע ישב בהנכסים בתורת שכירות ושישלם לו שכר דירה בכל שנה סכום כו"כ וכן הי' שכ"ז שבעלים הראשונים הי' בחייהם שילם המזייף בכל שנה כפי המדובר ואחר מיתת בעלים הראשונים עשה המזייף קלאגע להקונה איך כי השט"מ שנתן להקונה לא הי' רק להבריח נכסיו מפני בע"ח וראי' שלא שילם לו הקונה דמי המקח המוזכר בהשט"מ ויצא פסק בדא"ה שהקונה יש לו לישבע שלא הי' שטר מברחת רק מכירה גמורה וגם לישבע שפרע לו הסכום הנכתב בהשט"מ זה תורף השאלה

א) והעיר כת"ה מדברי הרמ"א סי' ע"ב סעיף י"ז דאם יש לו של חבירו בידו ויש לו חוב ברור אצל חבירו דיוכל לישבע בסתם שאינו חייב לו כלום אף דמשמעות הלשון הוא שלא לוה ממנו או שפרע לו מ"מ כין דהדין דיוכל לנכות מה שבידו עבור החוב המגיע לו ממילא הוי כאין לו בידו ושוב מותר לישבע כיון דבאמת ליכא חשש גזילת ממון דהא אף אם יודה שחייב לו יוכל לטעון יש לי בידך כנגדו ולישבע ע"ז כמפורש בסי' ע"ה ושוב מותר לו לישבע בסתם שאינו חיוב לו כלום ול"ח שבועה לשקר כיון דהדין דיוכל לנכות מה שבידו נגד מה שיש לו ביד חבירו שוב הוי באמת כאינו חייב לו כלום עכת"ד והנה באמת מצינו ביו"ד סי' רי"ח דבנדרים אזלינן אחר הכוונה ולא אחר משמעות הלשון ואף דמבואר שם דבנדר שבין אדם לחבירו אזלינן רק בתר משמעות הלשון אולם בש"ך שם כ' בשם המבי"ט דבליכא דררא דממונא שוב אזלינין בתר הכוונה וא"כ לפ"ז גם בנ"ד כיון שמגיע לו שכר דירה א"כ אף אם באמת הו' חייב לפרוע לו סכום ק"ן ר"כ אפ"ה הו' יוכל לנכות לעצמו בעד המגיע לו שכר דירה ושוב הוי כפרעון ונהי דהכא מעולם לא נתחייב לשלם לו לשלם הסכום ק"ן ר"כ ושוב אדרבה מגיע לו עוד השכר דירה ושוב י"ל דדמי להא דאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וה"ה הכא אם לא נתחייב לשלם לו הק"ן ר"כ ממילא דלא הי' צריך לפרוע לו מ"מ יוכל למחול לו השכר דירה ושוב יוחשב כפרעון דאף שלא נתחייב לשלם לו