מהר"ש חלק ד שע

אף לישראל ואם א"א לערבו יש להתיר עכ"פ למוכרו לעכו"ם דס' חמץ שעה"פ בוודאי שרי בהנאה כמ"ש בח"י סי' תמ"ט ובנ"ד מכל הני טעמי דלעיל עכ"פ יש לחושבו לספק ושפיר שרי בהנאה ואם הי' מערבו חד בתרי יוכל להתירו גם באכילה לישראל דיש צירוף שיטות הפוסקים דאיסור דרבנן מותר לבטל ונהי דבאיסוה"נ כ' בחוו"ד סי' צ"ט דגם באיסור דרבנן אסור לבטלו מ"מ בנ"ד אחרי שהוכחתי דשרי בהנאה אזדא סברת החוו"ד ונהי דלערבו לכתחילה אסור אפ"ה י"ל דכמ"ש הפוסקים דאיסור דרבנן שאין לו עיקר מה"ת מותר לערבו לכתחילה ה"ה די"ל בנ"ד דחשוב כמו תרי דרבנן דאחה"פ הוי רק מדרבנן וגם דלשי' הח"ס בנמכר ולא נמכר כדינא לכ"ע הוו בכלל הביטול א"כ מכל הני טעמי פשיטא דחשוב בכלל תרי דרבנן וכבר כ' האחרונים דתרי דרבנן חשיב כאין לו עיקר מה"ת ומותר לבטלו לכתחילה ע"כ הדבר פשוט דמותר לערבו כנלע"ד בס"ד לדינא: ה' בדר"ח אייר ט"ז למב"י תרע"ג ראדמישלא יצ"ו. הק' שמואל ענגיל חופ"ק הנ"ל. סי' פ"ז להרב הה"ג חו"ב בנש"ק כש"ת מ' אשר לעמיל הורוויץ שליט"א אבד"ק שענדשוב יצ"ו

בדבר שנסתפק בענין מי שאכל ח"ז מגיד של נבילה עם ח"ז של בשר אי חייב מכח נבילה ותורף הספק לשי הסוברים בטעם דחזי לאיצטרופי משום דיוכל ליתן טעם בח"ש היתר א"כ בג"ה למ"ד אב"ג בנו"ט הא ל"ש חז"ל וממילא ח"ש מותר ול"ש סברת מיגו ורק שכתבת דכ"ז למ"ד טע"כ ד"ת אבל למ"ד טע"כ לאו ד"ת ע"כ אין הטעם בח"ש רק משום דיליף מכל חלב אז גם בג"ה ח"ש אסור ועפ"ז כתבת ליישב דברי הרמב"ם שפסק דהאוכל ג"ה של נבילה חייב שתים אף דפסק אב"ג בנו"ט אפ"ה ניחא כיון דהרמב"ם לשיטתו דטע"כ לאו ד"ת א"כ הטעם בח"ש אינו מכח ח"ל ורק דיליף מכל חלב ושוב גם בג"ה ח"ש אסור ושוב שייך סברת מיגו עכת"ד

א) הנה האמה אגיד ולא אכחד כי גוף הדבר לומר בכוונת הש"ס בהא דח"ש אסור מכה ח"ל הוי משום שיתן טעם בהיתר אם אמנם שראיתי במקצת אחרונים שהעירו בזה עכ"פ לענ"ד ז"א דכבר כ' בחוו"ד יו"ד סי' ק"ה ובשו"ת ח"ס דעיקר הא דטעם אוסר ילפינן מהטמאים דכל היוצא מטמא טמא וא"כ וי"ל דוקא לפי האמת דידעינן דח"ש אסור משום דהוי חלק מהאיסור וכסברת הג' מסאטניב ז"ל בשו"ת הרא"מ דהיתר לא ישוב להיות איסור אז שפיר גם טעם היוצא ממנו חשיב יוצא מן הטמא ויוכל לאסור אבל א"נ דח"ש אין עליו שם איסור בעצם ורק הטעם משום סייג כמ"ש במאירי לשבת ובפמ"ג בפ"כ לאו"ח א"כ אכתי ל"ח יוצא מן הטמא ומכ"ש א"נ דח"ש מותר לגמרי בני הסברא דיוכל ליתן טעם בהיתר א"כ נ"ח כלל יוצא מן הטמא דהרי הח"ש הוי היתר גמור א"כ ממילא אינו אוסר בטעמו וא"כ איך אפשר לומר דמה"ט ח"ש אסור משום דיוכל לאסור בטעמו ז"א דכ"ז דלא ידעינן דח"ש חסור שוב גם טעמו אינו אוסר וז"ב אך אף אי יהיבנא לסברא זו די"ל דהא דח"ש אסור הוא מטעם הלז דיוכל ליתן טעם בהיתר אפ"ה מה שכתבת דלמ"ד טע"כ לאו ד"ת ל"ש בח"ש טעם זה באמת י"ל לפמ"ש החוו"ד וח"ס דלכ"ע טעם אוסר דיליף מהטמאים והכוונה של המ"ד דטכ"ע לאו ד"ת הינו דבטל ברוב ומה שהעיר הרא"ש יוסף ובהג"ה אמ"ב דלפ"ז היכי אפשר למילף טע"כ מבב"ח הא שם בטעם פחות מששים ל"ש ביטול דהוי היתר בהיתר כבר הארכתי בזה בספרי ח"א א"כ לפ"ז גם לשי' הרמב"ם שייך ח"ל והיינו באם הח"ש איסור יתן טעם לח"ש היתר שאינו רוב נגד האיסור דאז שפיר טעם אומר מה"ת אף למ"ד טכ"ע לאו ד"ת וז"ס

ב) וגם במה שכתבת דלשי' הרמב"ם עכצ"ל בהא דח"ש אסור דאינו מכח ח"ל רק מכל חלב באמת ידוע מ"ש הר"ן בחידושיו דבנשבע שלא אוכל ליכא איסור בח"ש כיון דלא נשבע רק אכזית אולם הרמב"ם פ"ב משבועות כ' דהוי כאוכל ח"ש מנו"ט ובר"ן עמ"ס שבועות כ' דאח"כ הסכים לשי' הרמב"ם דעכ"פ שייך הטעם דח"ל וכ' דאעפ"י דנראה דילפינן מכל, חלב מ"מ אין זה עוקר הטעם דהא קרא זה רק בחלב כתוב רק דר"י ידע דעיקר הטעם מכח ח"ל וזה הטעם הא שייך גם בשבועה עיי"ש מבואר מדבריו רק דר"י ידע דעיקר הטעם מכח ח"ל וזה הטעם הא שייך גם בשבועה עיי"ש מבואר מדברין דאי הי' עיקר הטעם בח"ש מלימוד דכל חלב לא הי' מקום לאסור ח"ש בשבועה כיון דלא נשבע רק אכזית ורק כיון דעיקר הטעם מכח ח"ל שוב גם בשבועה יש לאסור מטעם ח"ל וא"כ מדחזינן דהרמב"ם פוסק דגם בשבועה ח"ש אסור ע"כ דסובר הטעם בח"ש משום דח"ל וע' באב"מ בתשובה יד שכ' דח"ש דאסור בשבועה ל"ח דבר הנדור ומה"ט בלא נשאר רק ח"ש ל"מ שאלה לרבא דסובר אכלה כולה אין נשאלין עיי"ש וגם בהא דנחלקו הפוסקים אי שבועה חל אח"ש נבילה כ' ג"כ המפורשים דאי ילפינן מכל חלב הוי עצם איסור ולא יוכל שבועה לחול עליו אבל אי הטעם מכח ח"ל אכתי אין עליו שם איסור ושוב יוכל השבועה לחול עליו וא"כ מדחזינן דהרמב"ם ז"ל כ' דשבועה חל אח"ש נבילה ע"כ נשמע דסובר דהטעם בח"ש הוא מכח ח"ל וממילא אזדא כל דבריך

ג) ובעיקר הספק שהבאת לענין אוכל ח"ש גיד של נבילה בהדי ח"ש בשר דכיון דמחמת גיד ליכא חיוב בח"ש למ"ד אב"ג בנו"ט ושוב נ"ש לומר מגו דהוי אכילה לענין גיד ושוב ל"ח אכילה לענין נבילה באמת י"ל לפמ"ש בשו"ת ד"ח ובמנ"ח דהכוונה בדברי הרמב"ם ז"ל שפסק דחייב שתים עפ"י סברת השעה"מ דהטעם משום אחשביה וסברתו דבג"ה כיון דכבר איתרע החז"כ שלו שוב י"ל דאחשביה ג"כ לענין נבילה וכמ"ש המלמ"ל בשם הרדב"ז דבבא על הנדה ל"ש חזקה דאאעב"ז עיי"ש וא"כ י"ל כ"ז באוכל שאר גידין של נבילה דאז אי לא נימא דאחשביה א"כ לא עבר שום איסור ושוב שפיר יש לאוקמיה בחז"כ אבל הכא דעכ"פ עבר איסור תורה בח"ש בשר נבילה דלא מבעיא לשו' הפוסקים דח"ש ע"י תערובות אסור מה"ת א"כ בוודאי דכבר איסור תורה ואף א"נ דבח"ש עי"ת ליכא איסור מ"מ עיקר הטעם משום די"ל דבתערובות לא אחשביה להאיסור רק בצירוף ההיתר אבל הכא דח"ש השני אין בו טעם וע"כ דעיקר אכילתו בשביל הבשר לחוד וא"כ כיון דעבר איסור