מהר"ש חלק ד שסב

הש"ך הנ"ל דגוף הנתינה מוכיח דרוצה עכ"פ להוציא הדבר מרשותו ולענין זכיית ממון ליכא נ"מ אי נותנו בתורת הקדש או בתורת מתנה שפיר ההוצאה מרשותו חשיב מעשה וכהא דמפורש בתמורה ד"ג דמימר חשיב מעשה וכ' בתוס' משום דמוציא מרשות הדיוט לרשות הקדש אבל בנ"ד דהסופר בעצמו עיבדו שפיר י"ל דל"ח רק דיבור ומה גם דבגוף דין זה אי ל"מ שאלה בבא ליד גזבר יש חולקים וכנודע משיטת הר"א ממיץ והנוב"י כ' דגם לשי' הרמב"ם מהני שאלה א"כ בוודאי דיש לצדד בנ"ד דמועיל שאלה

ט) ונהי דראיתי במנ"ח מצוה תק"ל די"ל דבע"ע דכפרה כתיב בה כקדשים אפ"ה ל"מ בו שאלה והעיר מדברי הש"ך הנ"ל עיי"ש אפ"ה נ"ד קיל עוד טפי מע"ע וי"ל דמהני שאלה וגם המנ"ח גופא לא החליט הדבר בבירור א"כ בנ"ד דכבר הבאתי דלשי' רש"י ותוס' ורמב"ן ליכא שום חשש בנ"ד ועיקר החשש מכח שיטת הנמ"י וכבר הבאתי דברי המג"א דאי ע"ע לא נאסר מחיים גם הזמנה בגוף הקדושה לאו מילתא וגם הבאתי די"ל ממנ"פ או דחשיב הקדש טעות או דע"ע לא נאסר מחיים ואי דיש ללמוד מע"ז או כסברת הרז"ה דבמעשה רבה נתקדש מצד הסברא שוב בעי מעשה רבה ובנ"ד כבר הבאתי דחשיב רק מעשה זוטא ורק שהבאתי די"ל כתירוץ השני שבכ"מ דע"ע נאסר מחיים ואפ"ה ל"ח הקדש טעות ושוב י"ל דסגי מעשה זוטא אפ"ה אחרי דבש"ע הרש"ז ז"ל מביא דכל הא דחוששין לשי' הנמ"י הוי רק חומרא וע' בישי"ע סי' ל"ב אות י' שתמה הרבה על הנמ"י הנ"ל ע"כ מכל הני טעמי בצירוף ההיתר ע"י שאלה בוודאי דיש להתיר ויעשה כן שיתחרט וישאל לפני ב"ד של ג' ויעשו מהחרטה פתח ויתירו לו כמפורש בש"ע כנלע"ד בס"ד לדינא: ועש"ק תשא י"ט אדר ראשון תרמ"א פה"ק רידניק יצ"ו. הק' שמואל ענגיל חופ"ק הנ"ל סי' פ"ג להרב הה"ג חו"ב וכו' כש"ת מ' פנחס הורויטץ נ"י ראבד"ק קאסיב יצ"ו

בדבר שאלתו בפאבריקאנט שנעשה אבל ל"ע ויש לו פועלים יהודים שעובדים אצלו בקבלנות והיינו שמושכרים אליו לשנה ורק שנוטלים שכרם מהסחורה כמה שעובדים וא"א להם לילך כעת למקום אחר ולהשתכר והפאבריק הוא בביתו של האבל והרבה מהפועלים הם עניים אי רשאי לו ליתן אותם לעבוד בהפאבריק שלו בימי אבלו זה תורף שאלתו

א) הנה בגוף הדבר מבואר ביו"ד סי' ש"פ דאבל אסור לעשות מלאכתו אפי' ע"י אחרים ואפי' אם הוא בקבלנות ואפי' במלאכת תלוש אפ"ה בביתו של ישראל אסור וגם מבואר באו"ח סי' רמ"ד דבמלאכה המפורסם שהוא של ישראל אף אם הוא בקבלנות ואפי' כשהוא בביתו של עכו"ם אסור אולם בדבר האבד מפורש בש"ע דמותר להאבל לעשות מלאכתו ע"י אחרים ולשי' הרא"ש אף האבל בעצמו מותר לעשות והרמ"א פסק דבהפ"מ מותר אף ע"י עצמו וכת"ה הביא מ"ש הפת"ש בשם החמ"ד דגם אם הוא דבר האבד לאחרים ג"כ מותר להאבל לעשות והביא כת"ה ראי' לזה דכמו דרשאי לבעה"ב לתת לעשות מלאכה בחוה"מ לפועל עני שאין לו מה לאכול וכמפורש באו"ח סי' תקמ"ב וה"ה הכא באמת לענ"ד י"ל דבדבר זה יש לעיין הרבה דאף א"נ דאבל שאין לו מה לאכול דרשאי לעשות מלאכה אחר ג"י אפ"ה יש להסתפק אם אבל רשאי ניתן מלאכה לפועל עני שאון לו מה לאכול ונהי. דבחוה"מ רשאי ליתן מלאכה לפועל שאין לו מה לאכול אפ"ה בנ"ד יש לומר דאסור והטעם י"ל בשלמא בחוה"מ דהפועל הוא ישראל והותרה לו לעשות מלאכה באין לו מה לאכול נמצא שאין זה כלל בגדר מלאכה האסורה וכעין שכ' הפוסקים דמלאכת או"נ ביו"ט הוי הותרה א"כ ה"ה בחוה"מ אף להסוברים דמלאכת חוה"מ ד"ת אפ"ה הואיל דנמסר לחכמים והתירו בפועל עני א"כ ע"כ דלא נכלל] כלל בגדר מלאכה ואף דחזינן דאסור לעשות מלאכה בחוה"מ גם ע"י עכו"ם אפ"ה י"ל דוקא בעכו"ם אסור משום שבות אבל בישראל ליכא איסור מכח שבות לשי' כמ"פ המובא באו"ח סי' רס"ג ואף דבישראל שוב יש לאסור משום שליחות דבפועל עני שאין לו מה לאכול חשיב כשליח לאו בר חיובא ע' פמ"ג בפ"כ להיו"ט מ"ש בזה מ"מ כבר כ' המפורשים דבמלאכת שבת ל"ש לחייב משום שליחות כיון דעכ"פ הגוף שובת וא"כ שפיר בפועל ישראל שאין לו מה לאכול דהותרה לו לעשות המלאכה הותרה ג"כ לבעה"ב לתת לו לעשות מלאכתו דל"ש לאסור לא מכח שבות ולא משום שליחות ואף לשי' היראים דמלאכה בשבת גם ע"ו עכו"ם אסור מה"ת ומכח זה העלה הפמ"ג בסי' רמ"ג וסי' רמ"ו דבעכו"ם העושה מלאכה בחפץ של ישראל אסור מה"ת אפ"ה בחוה"מ כיון דהותר להפועל לעשות המלאכה מכח שאון לו מה לאכול א"כ ע"כ צ"ל דהותר ג"כ לבעה"ב לתת לו לעשות המלאכה דאלת"ה ורק שנרצה לומר דאסור להבעה"ב ליתן לו לעשות המלאכה אכתי לא והי' לו מה לאכול דפועל ישראל לא שכיח שירויח אצל עכו"ם וא"כ כשהתירו להפועל לעשות מלאכה בחוה"מ משום דאין לו מה לאכול ע"כ דהתירו ג"כ לבעה"ב ישראל לתת לו לעשות המלאכה אבל באבל נהי דבאין לו מה לאכול מותר לעשות מלאכה מ"מ כ"ז היכי דהאבל אין לו מה לאכול אבל היכי דהאבל עשיר ורק דהפועל עני אז אכתי י"ל דאסור להאבל לתת לעשות מלאכה גם לפועל עני הואיל דבכה"ג אין הכרח שיעשה הפועל מלאכה אצל אבל הלז הרי יוכל להיות שיהי' יוכל להרויח אצל יהודים אחרים שאינם אבלים ואף די"ל שמא לא יזדמן לו למצוא להשתכר אצל יהודים אחרים אפ"ה י"ל דוקא בחוה"מ דאם נרצה לאסור לבעה"ב לתת לו לעשות מלאכה א"כ הוי בירור שלא ירויח אצל שום ישראל א"כ בכה"ג כשהתירו לו חשיב הדבר בגדר הותרה ממש אבל באבילות דיוכל הפועל להשתכר אצל ישראלים אחרים ורק דיש לחוש שמא לא ימצא מלאכה אצל ישראלים אחרים א"כ בכה"ג אף או נרצה להקל אפ"ה לא והי' בגדר הותרה הואיל דליכא דבר ברור שלא ירויח אצל אחרים ורק שיוכל להזדמן שלא ימצא מלאכה אצל אחרים ובכה"ג דהוו רק בגדר מקרה ל"ח טפי מדחויה וכמ"ש הרמב"ן בס' תוה"א ברכות ד"כ וכיון דבכה"ג לא יהי' מיקרי טפי מדחויה שפיר אין להתיר להאבל לתת לעשות מלאכה אף לפועל עני וז"ב: