מהר"ש חלק ד שנז

א) הנה בגוף מ"ש כת"ה דהא דכתם טהור מה"ת אין הטעם משום דתולין מעלמא רק דגזה"כ כיון דהיא שלא בהרגשה אף אם היא מגופה אפ"ה טהורה מה"ת באמת זה תלוי במחלוקת הראשונים ובאמת נסתפק בזה בשו"ת מהרמ"ל אי הא דבעי הרגשה שוי גזה"כ והיינו דאף אם היא בוודאי מגופה אפ"ה טהורה משום דהוי שלא בהרגשה או דנימא דאם הי' יודעין שבא מגופה היתה טמאה אף בלי הרגש ה ורק הא דטהורה בלא הרגישה הטעם משום דיש לתלות מעלמא והתורה לא טומאה על הספק עיי"ש והס"ט הוכיח דבזה פליגי רש"י ותוס' עם הרמב"ם דרש"י ותוס' ס"ל דבוודאי מגופה טמא אף בלי הרגשה והא דבעי הרגשה הוי רק משום דבלא"ה תולין מעלמא אבל לשי' הרמב"ם באמת בכל הכתמים מחזיקין שבא מגופה ואפ"ה טהורה מה"ת כיון דלא הרגישה עיי"ש וי"ל הסברא דכבר תמהו על הרמב"ם שפסק ס' מה"ת לקולא מהא דהוצרכה רחמנא להתיר ס' ממזר ותירצו דהתם בעי קרא להתיר אף בתרתי דסתרי ע' במהרי"ט ובש"ש מ"ש בזה א"כ י"ל דרש"י ותוס' לשיטתם דס' מה"ת לחומרא בכ"מ א"כ שפיר י"ל דבאמת אם הי' יודעין שבא מגופה היתה טמא אף שלא בהרגשה ורק דגילתה התורה עד שתרגיש כדי לידע דבספק ניזול לקולא ולתלות מעלמא דאי לא גילתה התורה מספיקא הוי מחמירין כמו בכ"מ אבל הרמב"ם לשיטתו דס' מה"ת לקולא בכ"מ א"א לומר (דהא דגילתה התורה עד שתרגיש כדי להוציא מספק איסור ז"א דלשיטתו א"צ קרא לזה דהרי אף בלי גילוי דקרא ג"כ לא היתה אסורה מספק כיון דס' מה"ת לקולא ועכצ"ל לשיטתו דהקרא בא לגלות דגם אם היא וודאי מגופה אפ"ה גזה"כ דטהורה שלא בהרגשה וז"ב

ב) ובזה י"ל בהא דפליגי הפוסקים אי הרגשה הוי דוקא בפתיחת פי המקור או דסגי בהרגשת זיבת דבר לח ועפ"ז י"ל דזה תלוי במחלוקת רש"י ותוס' עה הרמב"ם הנ"ל דלשי' רש"י ותוס' דבוודאי מגופה טמאה אף בלי הרגשה ורק דבעי הרגשה משום דבלא"ה תולין מעלמא א"כ י"ל דאם יש עכ"פ הרגשת זיבת דבר לח א"כ עכ"פ איכא הוכחה שבא מגופה שוב טמאה מה"ת אבל לשי' הרמב"ם דתמיד מחזיקין שבא מגופה ואפ"ה גזה"כ דבעי הרגשה שוב י"ל דהתורה הקפידה דוקא על הרגשת פתיחת פי המקור ונהי דכ' בשו"ת ח"ס בהא דלשי' התה"ד ארגשה ובדקה ולא מצאה טמאה הוי דוקא בהרגישה פתיחת פי המקור ולא בהרגישה זיבת דבר לח לפי שזה אינו מורה על דם מ"מ י"ל כ"ז בלא מצאה כלל אבל במצאה דם ורק שיש ס' שמא מעלמא לזה שוב מועיל עכ"פ הרגשת זיבת דבר לח למשוי עכ"פ לספק הרגיל שבא מגופה ושפיר לשי' רש"י ותוס' בוודאי בא מגופם טמאה מה"ת אף בלי הרגשה וז"ב ובאמת לפ"ז י"ל בהא דמפורש בנדה דט"ו דלמ"ד ווסת ד"ת בלא בדקה בשעת ווסת אפי' בדקה אח"כ ומצאה טהורה טמאה ולמ"ד ווסת דרבנן דוקא בדקה ומצאה טמאה טמאה וכבר כ' הנוב"י בטעם דמ"ד ווסת דרבנן אף דחזקת ג"פ חשיב חזקה אפ"ה מה"ת חזקת טהרה עדיפא, והנה כבר כ' המהרי"ט והנוב"י דהיכי דנולד ריעותא בחזדמע"ק אזלינן בתר חזקה דהשתא וחילם מתוס' פסחים דצ"א, וא"ר בשעת ווסת עכ"פ נולד ריעותא בהחזקת טהרה אפי' מה"ת ע"ו החזקת ג"פ ושוב שפיר כשבדקה אח"כ ומצאה טמאה טמאה משעה ראשונה הואיל דבכה"ג דנולד ריעותא בהחזקת טהרה שוב אזלינן בתר חזקה דהשתא אך לכאורה העירו המפורשים על ש"ס הנ"ל היכי מיירי אי בארגשה בלא"ה טמאה אף בלא מצאה דם וכשיטת התה"ד ואי דלא ארגשה א"כ אכתי טהורה מה"ת

ג) ולכאורה הי' משכחת לומר דמיירי בהרגישה זיבת דבר לח דאז בלא מצאה כלום היתה טהורה לשי' הח"ס הנ"ל ואפשר אף בלא בדקה כלל טהורה כיון דליכא דם לפנינו אבל בשעת ווסת למ"ד ווסת ד"ת אז שפיר אף דלא הרגישה רק זיבת דבר לח שפיר טמאה בלא בדקה דזה חשיב עכ"פ הרגשה לטמא מה"ת היכי דיש דם לפנינו והכא מכח חזקת הווסת חשיב כיש דם לפנינו ושפיר אף בבדקה אח"כ ומצאה טהורה טמאה הואיל דהרגישה בשעת ווסת זיבת דבר לח ומכח חזקת הווסת חשיב כיש דם לפנינו והיכי דיש דם לפנינו גם זיבת דבר לח חשוב הרגשה לטמא מה"ת כן הי' מקום לומר לכאורה אך באמת ז"א דאי הי' מיירי בהרגישה בשעת ווסת עכ"פ זיבת דבר לח שוב אף למ"ד ווסת דרבנן ג"כ הי' מהראוי להיות טמאה בלא בדקה מיד דהא כבר הבאתי דברי הנוב"י דבאמת חזקת ג"פ הוי חזקה אף למ"ד ווסת דרבנן ורק שסובר דחזקת טהרה עדיפא וא"כ י"ל היכי דעכ"פ הרגישה זיבת דבר לח איתרע עכ"פ החזקת טהרה ושוב חזקת ג"פ חשוב חזקה אלימתא ושוב גם למ"ד ווסת דרבנן היתה צריכה להיות טמאה בלא בדקה מיד וע"כ דלא מיירי הש"ס בכה"ג אולם לשי' הבי"מ דמ"ד ווסת דרבנן סובר באמת דחזקת ג"פ ל"ח חזקה שפיר יש לתרץ כנ"ל

ד) נחזור להנ"ל די"ל דהא דבדקה ומצאה טמאה טמאה משעה ראשונה הטעם משום דלשי' הנוב"י חזקת ג"פ הוי חזקה ונהי דחזקת טהרה עדיפא אבל עכ"פ חשיב כנולד ריעותא בהחזקת טהרה ושוב במצאה דם אח"כ שוב בכה"ג אזלינן בתר חזקה דהשתא ובאמת בזה י"ל קושית התוס' נדה ד"ט בהא דבעי' סבא מר"י הגיע עת ווסת בימי עיבורה למ"ד ווסת ד"ת מהו א"ל תניתיהו ר"מ אומר אם היתה במחבא והגיע שעת ווסתה טהורה טעמא דאיכא חרדה הא ליכא חרדה טמאה אלמא ווסת ד"ת והקשו בתוס' שמא ס"ל ווסת דרבנן ורק דהשתא מצאה טמאה ושפיר בליכא חרדה טמאה אבל למ"ד ווסת ד"ת אפי' בדקה ומצאה טהורה טמאה עיי"ש וגם יש להעיר דילמא מיירי הכא בהרגישה זיבת דבר לח דלשי' הנוב"י גם למ"ד ווסת דרבנן טמאה בלא בדקה הואיל דע"י ההרגשה איתרע חזקת טהרה ושוב חזקת ג"פ הוי חזקה והנלע"ד ליישב דבאמת י"ל דהא דאיבעיא בש"ס למ"ד ווסת ד"ת אי חייש בימי עיבורה דזה והי' תלוי במחלוקת הנוב"י והבי"מ הנ"ל דלשי' תנוב"י לכ"ע חזקת ג"פ הוי חזקה ורק דהפלוגתא אי ווסת ד"ת או דרבנן הוי רק אי חזקת טהרה עדיפא ולמ"ד ווסת ד"ת חזקת ג"פ עדיפא וא"כ לשי' הנוב"י הי' פשיטא להש"ס דכיון דיש חזקת טהרה נגד חזקת ג"פ נהי דלמ"ד ווסת ד"ת חזקת ג"פ עדיפא מ"מ החזקת טהרה בהדי חזקת סילוק דמים דמעוברת שוב בצירוף תרווייהו בוודאי דעדיפי מחזקת ג"פ ורק עיקר הבעיא הוא לפמ"ש הבי"מ דבשעת ווסת א"א לדון מכח החזקת טהרה לפי שעל אותו זמן אזדא החז"ט ורק דהפלוגתא אי ווסת ד"ת או דרבנן הוי רק אי חזקת ג"פ הוי חזקה דלמ"ד ווסת ד"ת חזקת ג"פ הוי חזקה וממילא י"ל דמועיל אף בימי עיבורה הואיל דליכא כנגדה ב' חזקות זולת חזקת סילוק דמים לחוד וא"כ יוצמח דלשי' הנוב"י לא נסתפק כלל דפשיטא