מהר"ש חלק ד שנו

מותר בהנאה ע"כ הטעם דרחמנא לא אסרה רק חמץ כזה שהקפידה התורה עליו שיהי' מבוער מן העולם א"כ ט"כ דחמץ של ישראל חשיב בכלל חפץ מתועב והנה מפורש בירושלמי פלוגתא אי חמץ של נכרי אסור בהנאה וכ' המפורשים דד' יוחנן דס"ל חמץ בנו"ט סובר ג"כ דחמץ של נכרי מותר בהנאה א"כ י"ל דסוגיא דידן קאי לר"י דסובר חמץ של נכרי מותר בהנאה וע"כ דסובר דחמץ חשוב איסור חפצא ושפיר אפשר ללמוד מנבילה ושפיר קאמר הש"ס דיש ללמוד איסור הנאה בחמץ מלא תאכל אבל הרמב"ם ז"ל דפסק חמץ של נכרי אסור בהנאה ושוב חמץ ל"ח רק איסור גברא ושוב א"א ללמוד מנבילה ולכך יליף לה מלא יאכל וז"ב בס"ד ודו"ק עוד העיר כהדר"ג לענין נ"ח דבחול דהחשש משום שמא יפשע אז אף באין נו שמן אחר אסור להדליק ובשבת דהחשש שמא תכבה ולא יוכל להדליק אז באין לו שמן אחר מותר להדליק והביא דברי השאג"א שדחה דברי הר"י ריש ברכות דבליכא חשש איסור בקו"ע לא מבטלין מצוה עכת"ד לפלא שלא הביא מדברי הפנ"י שבת דכ"א שכ' דבחול באין לו שמן אחר מותר להדליק משום דא"א להניח את הוודאי ולתפוס את הספק עיי"ש

ז) עוד ראיתי לכה"ג שהעיר בהא דכ' בתוס' ביצה די"ז דאף א"נ דאין קמחו נאסר אפ"ה בעי הקנאה הקמח וכ' בר"ן הטעם משום דאל"כ י"ל שליח של אדם כמותו והעיר בשעה"מ דהא י"ל אשלד"ע וכ' דכיון דהשליח לאו בר חיובא אף דלר' סמא גם בשליח לאו בר חיובא אמרי' אשלד"ע מ"מ כ"ז באיסור ד"ת אבל באיסור דרבנן לכ"ע ישלד"ע היכי דשליח לאו בר חיובא עיי"ש בפ"ה מיו"ט הלכה ט' וכהדר"ג כ' די"ל דחשיב בר חיובא נהי דעכשיו השליח מותר לבשל מ"מ חשיב בר חיובא כיון דעכ"פ מוזהר שלא לבשל בלי ע"ת והביא ראי' מהא דטבח עי"ש דחייב המשלח מגזה"כ דבטביחה אמרי' ישלד"ע והשתא אי הי' בעי דוקא שיהי' השליח עכשיו בר חיובא א"כ למ"ל קרא לחייבו בטביחה משום דישלד"ע הרי בלא"ה אף א"נ דאשלד"ע אפ"ה חויב משום דהשליח חשוב לאו בר חיובא כיון דהוא לא גנב וע"כ נשמע דלא בעי דוקא שיהי' עכשיו השליח בר חיובא רק כיון דאילו הי' השליח גנב הי' בר חיובא לכך גם עכשיו חשיב שליח בר חיובא ושוב הי' אמרי' אשלד"ע ולכך מוכרח הש"ס לומר דגזה"כ דבטביחה אמרי' ישלד"ע וה"ה הכא עכת"ד כה"ג

ח) לפלא על כה"ג שלא הרגיש שכבר קדמו בכל זה בשו"ת נובי"ק חאה"ע סו' ע"ה בסוף התשובה אולם בטעה"מ פ"ה מגניבה כ' דזה תלוי בפלוגתא דלשי' התוס' ב"מ ד"י דבכהן שאמר לכהן חשוב בר חיובא כיון דאם הי' מקדשה לעצמו הי' מיחייב שפיר נשמע דלא בעי דוקא שיהי' עכשיו בר חיובא אבל לשי' הריטב"א קידושין דמ"ב דאפי' בכהן שאמר לכהן נמי ל"ח בר חיובא כיון דהשתא מיהו אינו עושה איסור וע' במלמ"ל ת"ה ממלוה ולוה מ"ש בזה לענין ריבית עי"ש עיי"ש א"כ לשי' הריטב"א צדקו דברי השעה"מ וז"ב אך בגוף הדבר י"ל לשי' הפמ"ג בפ"כ דרבינא סובר כשיטת האמונת שמואל דבמידי שאין הנותן מוזהר עליו ל"ש לפ"ע ור' סמא סובר להיפוך ולפ"ז י"ל דכמו בנזיר אסור להושיט כוס יין אף דהמושיט אינו נזיר משום שיוכל לקבל נזירות על עצמו א"כ ה"ה הכא כיון דאם יהי' עירובו נאכל והי' אסור לבשל א"כ עכ"פ שייך אצלו ענין לפ"ע ושוב י"ל דגם לרבינא שייך לומר בה אשלד"ע אך לשי' התוס' ב"מ ד"י דמשום לפ"ע ל"ח שליח בר חיובא אזדא דברינו אך בגוף הדבר אי בטביחה הטעם דחייב המשלח הוא משום דישלד"ע לא כן דעת מהרי"ט עיי"ש שכ' דהתם אין הטעם משום דישלד"ע והראי' דהתם אף בשחטו ע"י קטן ג"כ חייב ורק התם הטעם מטעם פושט ואין חילוק בין פשט בעצמו בין נעשה הפשיעה ע"י אחרים משום דשמירתו עליו וע' בקצה"ח סי' רצ"ב מ"ש בזה וז"ב

ט) והנה ראיתי לכה"ג שתמה ט"ד הבי"מ שכ' דבשבת ל"ש שליחות מדברי הר"ן הנ"ל דמוכח דגם ביו"ט שייך שליחות הנה באמת בישי"ע סי' תקכ"ז העור ע"ד הר"ן הנ"ל מכח סברא זו די"ל דבשבת ל"ש שליחות משום דהגוף שובת אך בגוף הדבר וי"ל דלפי"מ דאיתא בש"ס ביצה דט"ו דרבא סובר דטעם דע"ת משום כדי שיברור ור"א קאמר משום גזירה שמא יאפה מי"ט לחול א"כ וי"ל דאי הטעם רק משום גזירה שמא יאפה מיו"ט לחול א"כ י"ל כיון דבאמת בשבת ל"ש שליחות א"כ אף אם יאפה ע"י אחר לצורך חול מ"מ לא יהי' המשלח חייב מכח שליחות כיון דבשבת ל"ש שליחות ושוב ל"ש לגזור הואיל דאף אם יאפה ע"י אחר ג"כ לא והי' חיוב ושוב בכה"ג ל"ש הגזירה אבל אי הטעם משום כדי שיברור יש לאסור גם עי"ש דעכ"פ כיון שמבשל בשביל זה שלא הניח ע"ת אכתי שייך החשש ושפיר י"ל דבאמת גם הר"ן מודה דבמלאכת שבת ל"ש לחייב מכח שליחות ורק דקאי לטעמו של רבא דהוי מכח כדי שיברור ולטעם זה גם עו"ש יש לאסור אולם ראיתי בהג"ה אמ"ב או"ח סי' רס"ב שכ' דהיכי דהוי משום גזירה אף עי"ש יש לאסור וזה היפוך דברינו הנ"ל והרבה יש לדבר בזה ולחכם כמי"ב יספיק הקיצור: בעה"ח ג' משפטים תרל"ה פה"ק בולגרייא יצ"ו. הק' שמואל ענגיל חופ"ק הנ"ל סי' פ"א להרב הה"ג וכו' כש"ת מ' ליבוש הורוויץ ז"ל מוצד"ק לאנציט יצ"ו

בדבר שאלתו באיש ואשה שדרו יחד ומצאו דם על חלוק שלו וגם על הסדין ורצה מורה א' לומר עפמ"ש הפמ"א דבחלוק שלו לא גזרו דין כתמים וכיון דבחלוק שלו לא גזרו ותולין דמעלמא אתי ממילא יש לתלות גם הנמצא על הסדין מעלמא וכהא דמצינו בש"ע סו' ק"צ דתולין תחתון בעליון וכת"ה דחה דבריו דבשלמא התם למעלה מחגור הטעם דתולין מעלמא ושפיר גם התחתון טהור דכיון דמוכרחים לומר דעברה בשוק של טבחים שפיר גם התחתון טהור אבל הכא מה דלא גזרו בחלק שלו אין הטעם משום דתולין מעלמא ורק הטעם דכיון שלא בהרגשה אף אם היא מגופה טהורה מה"ת ורק בשאר כתם עכ"פ החמירו חז"ל לטמא אף שלא בהרגשה ובחלוק שלו חז"ל לא גזרו והעמידו על ד"ת דשלא בהרגשה טהורה וממילא על כתם הנמצא בסדין שוב י"ל דטמאה עכת"ד כת"ה: