מהר"ש חלק ד שנה

בזה משום דממילא הזמן קאתי רק דבאמת בער"פ אחר חצות כבר חשיב זמן אפיית המצה וראי' לזה מדחזינן דבפסח שחל בשבת אופין המצות מער"פ ועכצ"ל דכיון דאסור לאפות בשבת שפיר חשיב זמנו מער"ש וכמ"ש כה"ג בתוס' מנחות דנ"א ודצ"ה וממילא לפ"ז נשמע דבער"פ אחר שחיטת הפסח שפיר חשוב זמנו וא"כ תיקשי בהא דפסק הרמב"ם בסתם דא"י במצה של טבל ולשי' הלח"מ הטעם משום דחמץ טל טבל ל"ח כולל ותיקשי עכ"פ בפסח שחל בשבת דאז הרי אופין מער"ש ובכה"ג דאסור לאפות בשבת בוודאי דבער"ש חשיב זמנו אף בלי הסברא דזמן ממילא קאתו וא"כ בכה"ג דאופין קוה"פ שוב חשוב כולל כשקידש היום ושוב הו"ל להרמב"ם ז"ל לחלק דפסח שחל בשבת דאז אופין המצה מער"פ ואז הוי כולל שפיר יוצאין במצה של טבל ומדחזינן דהרמב"ם אינו מחלק בכך עכצ"ל דכוונת הש"ס בפסחים שם דנקט מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ הכוונה שבשעה שחל המ"ע דבערב תאכלו מצות אז בעי אם יהי' נתחמץ שיהי' יוכל לחול האיסור חמץ וא"כ ל"מ כלל מה שאפאה קוה"פ אף דאז י"ל דהוי כולל כיון דבשעה שקדש היום נאסרו שאר החמוצים אפ"ה ל"מ כיון דגזה"כ דבעי שיהי' יכול לחול האיסור חמץ באם יתחמץ בליל פסח בשעה שחל המ"ע דבערב תאכלו מצות ובכה"ג שנתחמץ בליל פסח הרי ל"ח כולל כיון דשאר החמוצים כבר נאסרו משקידש היום ושפיר א"י במצה של טבל בכל ענין בין בחל בחיל בין בשבת וצדקו דברי הלח"מ דחמץ על טבל לא יוכל לחול משום כולל ואזדא דברי כה"ג וז"ב ודו"ק

ד) אולם בגוף סברת הלח"מ דחמץ על טבל ל"ח כולל כבר העירותי במק"א דא"כ אמאי נדחק הש"ס לאוקמה הברייתא דקתני דא"י במצה של טבל דוקא כר"ש הרי כיון דל"ח כולל גם לדידן לא יכול האיסור חמץ לחול אך באמת י"ל דבאמת גם הרמב"ם פסק כהך ברייתא ולשי' הלח"מ הטעם דחמץ על טבל ל"ח כולל אך כבר העירו דחמץ חשיב מוסיף מכח ב"י ורק שכ' דהש"ס דקאי לר"ש ניחא הואיל דלחד שיטה בתוס' כריתות דכ"ג ר"ש אף מוסיף ל"ל ובפרט דכבר העור המנ"ח די"ל דבטבל שנתחמץ ליכא ב"י דל"ח לך וכהא דא"י באתרוג של טבל ונהי דכ' המנ"ח די"ל כיון דטבל מותר בהנאה שוב חשוב עכ"פ בכלל גול"מ מ"מ כבר הבאתי במק"א דברי הירושלמי דבקדשים שקע"א ליכא ב"י אף לרבנן וכוונת הדברים ביארתי דבשלמא בישראל שקע"א על חמצו של עכו"ם שפיר עובר כיון דנכרי אין לו קנין עצום בשום דבר וכמ"ש הרשב"א ריש כתובות דנכרי ל"ל חזק"מ שפיר הישראל עובר בב"י אף ע"י זכות אחריות אבל הקדש דחשוב ממון גמור של ההקדש בכה"ג כיון דההקדש יש לו זכות גמור בהחמץ שפיר אין הישראל עובר ע"י זכות של אחריות דזכותו חשיב טפל לגבי זכות ההקדש וכמ"ש כה"ג בתוס' זבחים ד"ו ויומא ד"נ דבטל זכות שאר הכהנים לגבי זכותו של כה"ג וא"כ ה"ה הכא דבאמת הדבר הוא שלו ורק דאמרי' דל"ח שלו בשביל חלקו של כהן וא"כ איך אפשר לומר דיעבור מכח גול"מ ז"א דכיון דהוחלטנו דל"ח שלו רק של הכהן א"כ בטל זכותו מכח גול"מ לגבי זכותו של הכהן ושפיר אינו עובר בב"י ושוב ל"ח מוסיף אולם לשי' הרמב"ן ז"ל דיוצאין באתרוג של טבל משום דיוכל להפריש עליו ממק"א ושוב יש ב"י ואכתי י"ל דחשוב מוסיף. והנה מפורש בש"ס פסחים דל"ג דל"מ הפרשה מטבל שנתחמץ משום דל"ח שי"נ וא"כ י"ל הכא שנתחמץ ל"מ הפרשה ממק"א כיון דנהי דע"י ההפרשה יפקע האיסור טבל מ"מ הרי יחול האיסור חמץ ושוב לא יהי' שי"נ וכיון דלא יועיל הפרשה שוב ליכא ב"י אולם לשי' הר"ש פ"ג מתרומות דלר"ש א"צ שי"נ רק בת"ג וא"כ הכא הרי מבואר בברייתא דאף בכבר הופרש ת"ג ג"כ אינו יוצא ולכן פריך הש"ס שפיר דלר"ש אמאי אינו יוצא הרי חשוב מוסיף מכח ב"י ול"ש לומר דליכא ב"י בטבל משום דל"ח לך ז"א דהא יוכל להפריש ממק"א כיון דלר"ש בשאר מעשרות א"צ שי"נ ועל זה משני הש"ס שפיר כיון דקאי לר"ש ור"ש לשיטתו הרי גם מוסיף ל"ל וראי' מהאוכל נבילה ביוהכ"פ פטור ולשי' השאג"א חשוב מוסיף ולדידן שוב י"ל דא"י במצה של טבל מתרי טעמי דכולל ל"ח וכסברת הלח"מ ורק דאכתי הי' מקום לומר דיחול איסור חמץ מכח מוסיף ע"י ב"י אך באמת גם זה אינו כיון דלדידן גם בשאר מעשרות בעי שי"נ ושוב ל"מ ההפרשה ושוב ל"ח לך ושוב ליכא ב"י וא"כ לפ"ז אדרבה לדידן בוודאי ניחא הא דא"י במצה של טבל רק עיקר ס"ד דהש"ס דיחול איסור חמץ הי' רק לר"ש דס"ל דבשאר מעשרות א"צ שי"נ ושוב חמץ הי' חשיב מוסיף מכח ב"י לכך מוכרח הש"ס לאוקמה כר"ש והכוונה דגם מוסיף ל"ל אבל לדידן בוודאי ניחא משום דל"ח כולל ולא מוסיף ומיושב הכל בס"ד ודו"ק

ה) והנה כה"ג פלפל ליישב דברי הרמב"ם שכ' דהא דחמץ אסור בהנאה הוא מלא ואכל ותמהו עליו הא הרמב"ם פסק כר"א לענ"ד י"ל דבאמת כבר נודע דברי הירושלמי בהא דפריך לר"א והרי חדש ומשני התם שאני דיש היתר לאיסורו והכוונה דלא ילפינן מנבילה רק איסור חפצא כמו נבילה אבל בדבר שיש הותר לאיסורו ותלוי בזמן חשיב רק איסור גברא ולא דמי לנבלה והנה איסור חמץ אי חשוב איסור חפצא או איסור גברא י"ל דתלוי בפלוגתא דכבר כ' בתוס' קידושין דכ"ט דמה"ט מילה ל"ח מעשהז"ג לפי שמיום ח' אין לו הפסק ונשמע דגם בדבר שלא הי' נוהג עד לזמן ידוע ורק שמאותו זמן ואילך עוד לא נפסק לא מיקרי בכלל תלוי בזמן ולפ"ז י"ל דלמ"ד חמץ שעה"פ אסור מה"ת חשוב כאינו תלוי בזמן ושוב הוי כאיסור חפצא ושפיר אפשר לדמותו לנבילה ושפיר יש ללמוד איסור הנאה בחמץ מלא תאכל הואיל דגילתה רחמנא בנבילה דשרי בהנאה מכלל דבעלמא לא תאכל איסור הנאה במשמע אבל הרמב"ם לשיטתו דפסק לאחר זמנו כר"ש דחמץ אחה"פ מותר מה"ת ושוב ל"ח רק איסור התלוי בזמן ול"ח טפי מאיסור גברא ושוב לא דמו לנבילה ושפיר נהי דפסק בר"א דל"ת איסוה"נ במשמע אפ"ה א"א לומר דהאיסור הנאה בחמץ מלא תאכל הואיל דלדידי' חמץ ל"ח רק איסור גברא א"א לדמותו לנבילה ושפיר בעי קרא מיוחד לאיסור הנאה בחמץ וז"ב

ו) באופן אחר י"ל שיטת הרמב"ם הנ"ל וגם עפ"י דברי ירושלמי הנ"ל דנא ילפינן מנבילה רק באיסור חפצא אבל במידי דיש היתר לאיסורו דל"ח רק איסור גברא לא ילפינן מנבילה וא כ לכאורה תיקשי לדידן דקיי"ל דחמץ שעה"פ מותר א"כ ל"ח רק איסור גברא ושוב איך אפשר ללמוד מנבילה אך באמת כ' המפורשים דרק א"נ דחמץ של נכרי ג"כ אסור בהנאה וחזינן דגם בחמץ של. עכו"ם דלא הקפידה התורה עליו שיהי' מבוער מן העולם ואפ"ה אסור בהנאה וע"כ דהתיעוב אינו מונח על החפץ ול"ח רק איסור גברא אבל למ"ד חמץ של נכרי