מהר"ש חלק ד שמב

כבר הזמין אותה לד"ת לפני הבד"צ דקראקא וסירבה מלבוא לד"ת כאשר אתו בכתובים כתב סירוב מהבד"צ הנ"ל ובשנה זו שלח לה כת"ה התראה שנית וגם נשלח לה התראה מהאחים הקדושים משינאווא וצעשינוב ז"ל והיא עומדת במירדה מבלי לשמוע לקול הרבנים וכל מגמתה רק לעגנו והבעל הוא עדיין רך בשנים ולא קיים עוד פו"ר ויצא כה"ג להתירו מכבלי העיגון ולהתיר לו לישא אשה על אשתו עפ"י ק"ר וע"י השלשת ג"פ וכתובה כפי המבואר בנוב"י וכה"ג אינו רוצה להתיר רק באופן שגם אנכי אסכים לזה למען המצוה ולמען כבודו הנני להציע חוו"ד בזה

א) והנה כת"ה הבוא שיטת הרמב"ם פ"ט מעדות דמי שהוא שוטה בדבר מן הדברים אף שמדבר כהוגן בשאר דברים אפ"ה חשוב שוטה אונם בשו"ת מהרי"ט חאה"ע סי ט"ו כ' דדוקא לענין עדות סובר הרמב"ם הכי אך בשו"ת בית אפרים חאה"ע סי' פ"ע כ' להיפוך. והנה בספרי ח"א סי' ל"ב הבאתי די"ל דבמידי דבעי דעת להקנות ולהוציא מרשות לרשות בוודאי דל"מ בשוטה ורק בעדות הואיל דא"צ לגלות רק מה שראה בעיניו הי' ס"ד דכיון דיש לו עכ"פ דעת באותו דבר והי' נאמן ע"ז חידש הרמב"ם דגם בעדות אינו נאמן וי"ל הסברא דכיון דאינו בכלל עונשין שוב יש חשש משקר וכשיטת רש"י ב"ק דע"ה דעשאאי"ל הוי מחשש משקר עיי"ש והנה כת"ה העיר דמיבמות דקי"ג מוכח דשוטה מתגרשת היכי דיודעת לשמור גיטה וא"ע אף דהוית שוטית בדבר א' אמת דמבואר שם כן מדקאמר הש"ס ד"ת שוטה מתגרשת ע"כ דמיירי ביש לה סימני שוטה דאי באין לה סימני שוטה א"כ א"צ לומר הטעם משום דלא גרע מפקחות בע"כ בפשיטות י"ל כיון דאין לה סימני שוטה לא מד' דברים המפורש בחגיגה ולא מהדברים המפורש ברמב"ם דלשי' הרמב"ם הני ד' דברים לאו דוקא רק בעושה שאר דבר דרך שטות ג"כ חשיב שוטה וכיון דלית לה שום דבר מדברים הללו שפיר מהני דבכה"ג גם לקידושין ומו"מ מהני ומדהוצרך הש"ס לומר משום דלא גרע מפקחית בע"כ ע"כ דמיירי ביש לה סימני שוטה ואפ"ה כיון דלא בעי דעתה בגירושין מהני עכ"פ אם אינה בכלל חששא דאין לה יד מבואר להדיא דאף ביש לה א' מסימני שוטה אפ"ה מתגרשת משום דבגט א"צ דעתה אבל בעלמא היכי דבעי דעת להקנות אם היא שוטית עכ"פ בדבר א' ל"מ וז"ב

ב) וכת"ה הביא שיטת התב"ש דחש"ו הוי בני מצות וכמ"ש מהרי"ל דפקחין מוזהרים עליהם והעיר מר"ה דכ"ח בכפאו עד דל"מ מה שאכל מצה בעת שטותו דמצוה שאדם עושה בשעת פטור אינו פוטרו אשעת חיוב ונשמע דשוטה ל"ח בר מצית עכת"ד הנה גוף הסברא דמצוה שאדם עושה בשעת פטור אינו פוטרו אשעת חיוב כבר הרגיש בזה הטו"א שם אכן בטו"א באבני שוהם שם העיר מהא דפסק הרמב"ם דקטן שהגדיל בין שני פסחים דחייב בפ"ש ואם שחטו עליו בראשון פטור ואמאי הא בראשון לא הוי בר חיובא והניח הדבר בצ"ע ובאמת לענ"ד י"ל בכוונת הש"ס שם דלא מבעיא א"נ כפי הס"ד דמיירי בכפאו שד ולא בכפאו פרסיים והטעם משום דמצ"כ א"כ פשיטא דשוטה ל"ח בר כוונה ואף למ"ד מצאצ"כ אפ"ה י"ל עוקר הטעם דסתמא נשמה קאי וכבר כ' בתוס' זבחים ד"ב וחולין די"ג דהא דקטן פסול בשחיטת קדשים אף דסתמא לשמה קאי מ"מ קטן גרע דחשוב כמתעסק עיי"ש א"כ ה"ה הכא י"ל דמי שהוא בר כוונה אז במידי דמצוה סתמא לשמה קאי ומהני אבל חש"ו דאינם בני כוונה כלל ושפיר ל"מ והא מפורש בר"ן בשם הרא"ה דעכ"פ צריך לידע שהיום פסח וע"כ הטעם כדי שיהי' שייך לומר סתמא לשמה קאי ושפיר בחש"ו דאינם בני כוונה כלל שפיר ל"מ ונהי דמוכח בחולין די"ב דמה"ט מועיל שחיטת חולין בקטן משום דא"צ כוונה ומוכח דהיכי דאצ"כ מהני גם בקטן אפ"ה יש לחלק דדוקא חולין דסתמא אינה עומדת לשחיטה כמפורש בחולין ד"ח דסתם שחיטה חשיב מקלקל וא"כ אי הי' בעי כוונה בחולין הי' בעי כוונה בפירוש אבל סתמא לא הי' מועיל הואיל דבסתמא אינה עומדת לשחיטה וע"כ דבחולין לא הקפידה התורה כלל על כוונה ושפיר מהני השחיטה גם ע"י חש"ו אבל קדשים דאינו עומדת לג' דברים ומה"ט כ' הב"ט דשחיטת קדשים ל"ח מקלקל ושפיר י"ל דנהי דאצ"כ היינו רק דאצ"כ בפירוש וסגי בסתמא משום דסתמא לשמה קאי ושוב שפיר י"ל דקטן פסול דקטן גרע מסתמא א"כ לענין מצ"כ ג"כ י"ל סברא זו דעיקר הטעם דאצ"כ משום דסתמא לשמה קאי ושפיר י"ל דחש"ו גרע מסתמא אבל אכתי י"ל דחשיבי בני מצות וז"ב ובגוף קושית הטו"א מהא דקטן שהגדיל ושחטו עליו בראשון דפטור מפ"ש באמת כבר העיר בזה הכ"מ וכ' בשם מהר"י קורנוס דכיון דריבתה רחמנא לקטן לשחוט עליו הפסח נפטר הוא בכך אבל כבר תמה עליו המנ"ח מצוה ה' דלשי' הר"ן ורא"ש גדרים דנ"ו דכיון דשה לב"א לאו ד"ת מה"ת קטן אינו מחויב כלל וא"כ איך אפשר דשעת חיוב דרבנן יוכל לפטור שעה המחויבת מה"ת והניח הדבר בצ"ע אי דרבנן מועיל לד"ת עיי"ש

ג) ובאמת בגוף הדבר אי דרבנן מועיל לד"ת יש להעיר מזבחים דצ"ג דמבואר דדם חטאת שנפל על הבגד בעי כיבוס אבל אם נפסל הדם ונפל על הבגד א"צ כיבוס דכתוב והזה בראוי להזות ומבואר שם דדם שנטמא או שלנה או יצא א"צ כיבוס ובתוס' הקשו דבנטמא מה"ת ראוי להזות אף לכתחילה הואיל דציץ מרצה ושוב והי' טעון כיבוס ותירצו דמיירי היכי דליכא ציץ או היכי דאינו על מצחו דאיכא למ"ד דאינו מרצה ולכאורה לש' המלמ"ל פ"ז מתרומות די"ל דגם בת"ט מדרבנן דאינו חייב באכלו בטוה"ג משום דע"י טומאה דרבנן ג"כ חשוב מחוללת א"כ ה"ה הכא י"ל כיון דעכ"פ מדרבנן אסור לזרוק דם שנטמא ולחד מ"ד בזרקו במזיד גם בדיעבד עכ"פ הבשר אסור באכילה כמ"ש בתוס' יומא ד"ו א"כ שוב י"ל דל"ח בכלל ראוי להזות ודמי לש"ס סוכה דכ"ג דאינו ראוי מדרבנן חשוב א"ר מה"ת לחד מ"ד ונשמע לכאורה מדברי התוס' דהכא דחומרת חז"ל ל"מ להקל לענין ד"ת אולם י"ל לפמ"ש בתוס' ע"ז דס"ג בהא דמקשה בש"ס והא מחסרא משיכה דנהי דמה"ת כסף קונה אפ"ה כיון דמדרבנן לא קני לא חשוב אתנן ואמאי בנתנה לספר מעל ונשמע דדרבנן ל"מ להפקיע חיוב מעילה וכתבו דמי הפקיע המעולה ממעות הקדש וכ' הלח"מ פ"ג ממכירה בכוונתם דבכל תקנת חז"ל אי בשעה שדנין על הדרבנן ליכא עוד נ"מ לד"ת ורק אח"כ דנין על הד"ת אז הואיל דכבר הוחזקנו תקנה חז"ל עוד בשעה שלא הז' כ"מ לד"ת שפיר מועיל תקנתם אף לאחר שדנין על הד"ת אבל במידי דמיד בשעה כשדנין על הדרבנן יש תיכף נ"מ לענין ד"ת אז שוב דרבנן ל"מ לד"ת א"כ באתנן בשעה שמבטיח לה הטלה בעד הביאה אכתי ליכא נ"מ לענין ד"ת ולא