מהר"ש חלק ד שמא

מספק ואף בתפס הכהן ל"מ תפיסתו לדידן דלא פסקינן כשיטת הרמב"ם וא"כ הרי חזינן התם דנהי שיש ס' שמא באמת מגיע לו להכהן אפ"ה אינו מחויבים ליתן לו מספק, מכ"ש היכי דאין הדבר ברשות הישראל בוודאי דא"צ להפסיד ממונו וליקח הזכר לביתו בשביל חשש שיעבוד בו הנכרי וכה"ג כ' במג"א סי' ת"מ וסי' תמ"א דאף אם לא אמר מעכשיו אפ"ה א"צ לפדותו מן הנכרי אף דאסור בהנאה מ"מ כיון שאינו עושה מעשה בידים ליהנות בו ל"ח נהנה עיי"ש וע' תוס' בכורות ד"ט שכ' דלפטרו ממצות עריפה לא הי' צריך להפריש מס' דכמו שא"צ ליתנו לכהן מס' ה"ה דא"צ. לערפו מספק ומקצת מפורשים הבינו בכוונתם לפי"מ דמפורש בש"ס שם דלוי סובר דכל עריפה הוי רק מכח קנס שלא נתנו לכהן ושוב היכי דפטור מליתנו לכהן כגון בס' א"כ ל"ש קנס שוב גם מצות עריפה ליכא ולפ"ז לא והי' מדברי התוס' הוכחה לנ"ד כיון דהכא איסור עבודה לא תלוי בחיוב נתינה לכהן אכן לפמ"ש הריט"א לפרש כוונתם דלכאורה גם בעריפה יש הפסד ממון דלא מבעיא א"נ דר"ש גם לאחר עריפה אסור בהנאה בוודאי דיש הפסד ואף א"נ דאחר עריפה שרו בהנאה מ"מ ע"ו טריפה איכא הפסד פחת שחיטה וא"כ כמו דלא רצתה התורה לחייבו ליתנו לכהן מס' ה"ה דא"צ לערפו מס' כדי שנא יהי' לו הפסד עיי"ש ומוכח לפ"ז מדברי התוס' דבס' בכור לא רצתה רחמנא להפסידו מספק וה"ה דאינו מחויב ליקח הזכר לביתו וליטפל בו כדי שלא יהי' לו הפסד הן אמת דבמנ"ח מצוה כ"ג כ' כוונה אחרת בדברי התוס' ולפי דבריו לא יהי' ראי' לנ"ד אולם מדברי הריט"א יש הוכחה ברורה לנ"ד וע' שו"ת מהר"מ לובלין סי' ל"א שכ' דבס' בכור והנכרי אינו רוצה ניתן הזכר עד שיפייס אותו בדמים דאין הישראל מחויב להפסיד ממון בשביל זה אף שיעבוד בי הנכרי וגדולה מזו כ' שם דגם בוודאי בכור אין הישראל מחויב להפסיד ממון בשביל זה ומכ"ש בס' בכור ונשמע דאין הישראל מחויב להפסיד ממון בשביל חשש זה ואף דמצינו ביו"ד סי' קנ"ז בפת"ש בשם המשנ"ח שכ' דגם בעבירת ל"ת בשוא"ת ג"כ מחויב להפסיד ממון מ"מ י"ל כ"ז התם עכ"פ כמו שהחמץ בביתו אבל בעלמא לא וראי' מתוס' ע"ז ד"ב דא"צ הישראל להפסיד חובו ומותר לתבוע מהעכו"ם אף דיש חשש אזיל ומודי ועובר הישראל בלא ישמע על פיך ואפ"ה מותר לתבוע חובו א"כ מכ"ש הכא דהזכר הוא אצל הנכרי בוודאי דא"צ הישראל לעשות לעצמו הפסד בשביל חשש שיעבוד בו הנכרי וז"ב

ג) וגם יש לצדד לפמ"ש הח"ס דאף למ"ד דמטיל מום בבכור בזה"ז אסור מה"ת אפ"ה מלקות ליכא כיון דנלמד רק מדרשא דכל ודמי לח"ש דנלמד מכל חלב וע' במנ"ח מצוה רפ"ז מ"ש בזה וכבר כ' הפמ"ג או"ח סי' י"ז דבאיסור שאין בו מלקות לכ"ע ס' מה"ת לקולא וא"כ פשיטא דהטלת מום בזה"ז בס' בכור בוודאי ליכא רק איסור דרבנן דמה"ת ס' לקולא באיסור שאין בו מלקות וא"כ לפי"מ דאיבעיא בש"ס ב"מ ד"צ אי איסור אמירה לנכרי שבות שייך גם בשאר איסורין ונשאר בתיקו ושיטת הראב"ד דכיון דלא נפשט האיבעיא אזלינן לקולא וע' בח"ס ח"ו בהשמטות סי' כ"ד שכ' דאף להסוברים דהואיל דלא נפשט האיבעיא אזלינן לחומרא מ"מ באיסור דרבנן שפיר י"ל דכיון דלא נפשט האיבעיא חשיב כמו ס' דרבנן וגם יש לכנותו בגדר שבות דשבות ואף להאוסרים בשבת אפ"ה בשאר איסורים לכ"ע שבות דשבות שרי עיי"ש א"כ כיון דהוכחתי דבס' בכור בזה"ז כל איסור הטלת מום הוא רק מדרבנן א"כ ע"י נכרי חשיב בכלל סד"ר כיון דלא נפשט האיבעיא וגם חשיב שבות דשבות כסברת הח"ס וגם י"ל דבנ"ד חשיב כמו לדבר מצוה שלא יבוא לידי מכשול וכבר כ' בט"ז סי' של"ד דכדי שלא ובוא לידי מכשול באיסור חשיב דבר מצוה א"כ השתא בשבת מותר שבות דשבות במקום מצוה מכ"ש הכא בוודאי דשבות דשבות במקום מצוה מותר ובפרט דיש סניף מכח שיטת הראב"ד דהואיל דלא נפשט האיבעיא אזלינן לקולא א"כ בנ"ד חשיב כמו ס"ס חדא שמא אינו בכור ושמא ע"ו נכרי ליכא איסור ואף להסוברים דנ"מ ס"ס בבכור משום דהוו בכרת אפ"ה לענין איסור הטלת מום בוודאי דמועיל ס"ס ורק דבזה י"ל דאין לעשות ס"ס בידים אך באמת יש לצדד עוד לפמ"ש בספרי חג דגרמא בבהמת בע"מ מותר ממנ"פ דא"נ דמטיל מום בבע"מ אסור וע"כ דאסור לעשות בזיון בדבר קודש מ"מ שוב י"ל דגרמא שרי וא"נ דגרמא אסור ע"כ הטעם משום דגורם להפקיע מלהקריבו בכה"ג שוב עכ"פ נשמע דגבי בהמת בע"מ שפיר ממנ"פ גרמא שרי עיי"ש א"כ לפ"ז י"ל בס' בכור דלא חזי להקרבה דמי לענין זה לבע"מ וממילא גרמא שרי וא"כ לשי' הראב"ד דכיון דלא נפשט האיבעיא אזלינן לקולא והא דאסור להטיל מום בבכור גם ע' נכרי אף למ"ד בכור בזה"ז דרבנן הטעם משום חומרא בקדשים וכמ"ש ברא"ש ב"מ שם וכ' המפורשים הכוונה דחשיב עכ"פ בכלל גרמא וגרמא אסור בקדשים ע' שו"ת רעק"א סי' ס"ד ובשו"ת הרי"מ ובמנ"ח מצוה רפ"ז וא"כ אחרי שחדשתי דס' בכור דלא חזי להקרבה דמי לענין זה לבע"מ א"כ כמו דגבי בע"מ גרמא שרי ה"ה בס' בכור ג"כ י"ל דגרמא שרי וגם יש סניף להיתר בנ"ד מחמת שהעז נתעברה מבהמת הנכרי וא"כ י"ל שיש להנכרי שייכות בהוולדות מכח זרע האב ונהי ואיכא למ"ד דאין חוששין נזרע האב מ"מ כבר כ' בתוס' חולין דנ"ח וסנהדרין ד"פ דא"א להכחיש את החוש דבוודאי יש בו עכ"פ גורם מכח זרע האב וכמ"ש המהרש"א חולין דס"ט ושוב י"ל דחשיב בכלל יד נכרי באמצע ע"כ לענ"ד ברור דא"צ הישראל ליקחנו מהנכרי קודם הטלת מום ולנהוג בו קדושת בכור ורק דמותר לומר לנכרי שיאמר לנכרי אחר להטיל בו מום ואחר הטלת המום נכון שיקחנו הישראל לביתו ויתנו לכהן לשוחטה דגם בפסוהמ"ק אסור לעביד כנלע"ד בס"ד דינא: ל"ט למב"י תרע"ז פה קאשוי יצ"ו הק' שמואל ענגיל חופ"ק הנ"ל סי' ע"ד להרב הגאון וכו' כש"ת מ' יצחק צבי ז"ל אבד"ק ראזישוב יצ"ו

בדבר שאלתו באברך א' שנשא אשה וזה ששה שנים מאת הנישואין ומיד אחר הנשואין ראה שהוא מטורפת וכעסנית ועפ"י רוב משברת כלים ומכלית סחורתה ומכית ומקללת אבותיה ונודע לו אז שעוד קודם הנשואין היתה מטורפת ורק בשאר ענינים היא בדעה צלולה ומשיבה כהוגן ועוסקת במו"מ והבעל