מהר"ש חלק ד שלח

אף מש"ס ליכא על החוזר עיי"ש ונהי דשם דבריו תמוהין דעיקר מש"פ הוי רק מכח חזרה של יוקרא וזולא וכמו שהובא שם בנח"צ שכבר דחה דבריו הג' מלובלין ז"ל אבל בקרקע קודם כתיבת השטר דל"ח עכ"פ בכלל גמר קנין אז היכי שנתאנה בוודאי דא"א לכוף לקיים המקח כנלע"ד בס"ד לדינא עכ"ז אחרי דהגרעק"א פסק דיש מש"פ בקרקע לכן נכון לפשר עכ"ז שורת הדין נלע"ד כמ"ש לעיל: ה' תשא תרנ"ט ראדמישלא יצ"ו. הק' שמואל ענגיל חופ"ק הנ"ל. סי' ע"ב להרב הה"ג וכו' כש"ת מ' משה ליב נ"י מוצד"ק ראזוודיב יצ"ו

בדבר שאלתו באשה שנלקח בנה לצבא ונסעה בש"ק על הבאהן והצילה אותו אי חייבת בכפרה וגם שאל בעני א' המתפרנס מפרה החולבת וכעת א"א למצוא ערל שיחלוב הפרה בשבת וחוץ מזה שיש צער להפרה ממניעת החליבה שכבר היתה כמה פעמים מסוכנת עי"ז נוסף לזה והי' נעכר חלבה ויהי' לו מזה הפסד רב וכל פרנסתו תלוי בזה ונסתפק כת"ה אי יש מקום להתיר להישראל לחלוב בעצמו זה תורף השאלה

א) ונבוא להשיב על שאלה הראשונה יפה הביא כת"ה משו"ת ח"ס ח"ו בליקוטים סי' צ"ז דיש בנסיעה על הבאהן איסור תחומין ואם הולך לצורך מו"מ יש בזה ביטול עשה דשבתון לשי' הרמב"ן פ' אמור וע' בח"ס ח"ו סי' קצ"ה שכ' ליישב דלא יסתרו דברי הר"י שברשב"א ריש יבמות דבמחמר ליכא עשה דשבתון לדברי הרמב"ן שכ' דגם במו"מ יש עשה דשבתון והיינו דבמידי שיש בו טירחא אף דלית בי' מיתה אפ"ה איכא עשה דשבתון ונשמע מדבריו דבהולך חוץ לי"ב מיל אף דלית בי' מיתה מ"מ יש בו עשה דשבתון משום דעכ"פ טורח בגופו וזה דלא כמ"ש המנ"ח דלמ"ד י"ב מיל הוי ד"ת ולית בו עשה דשבתון אז גם אלפים אמה ליכא רק ל"ת דרבנן לחוד ולדבריו צ"ל דש"ס ר"ה דל"ב סובר דגם תחומין יב"מ הוא רק מדרבנן ולכך יש בו עשה ול"ת מדרבנן עיי"ש עכ"פ לשי' הח"ס נשמע דלמ"ד יב"מ ד"ת יש בו עשה דשבתון אף לשי' הר"י משום דבדבר שיש בו טורח יש עשה דשבתון וחוץ לזה יפה כ' כת"ה דגם מחלל שבת בדרבנן בעי כפרה וע' בפמ"ג בפ"כ לה"ש שכ' די"ל דמחלל שבת בתחומין יב"מ דנעשה מומר לכהת"כ וע' במחה"ש סי' ש"ו דמה"ט אין לילך חוץ ליב"מ להציל את חבירו מלעבוד ע"ז פ"א אף שחבירו יעבור אאיסור מיתה מ"מ איסור לאו דשבת חמיר ודמי להא דאביזרייהו דג"ע דאסור אף במקום פק"נ אולם יפה הביא כת"ה מש"ע סי' ש"ו דמותר לחלל שבת בשביל בתו שרוצה להוציאה רבית הכומרים וכ' הט"ז והמג"א הטעם דבשביל חשש שיעברו על מצות התורה בתמידות מוטב לחלל שבת אחת דהיכי דלא פשע אמרי' חטא באיסור קל כדי שלא יעבור חבירו באיסור חמור בשלמא אם גם חבירו לא יעביר רק פ"א אז נא הי' מתירין חילול שבת של זה אף פ"א כדי להציל את חבירו מאיסור פ"א הואיל דחילול שבת חמור כעובד ע"ז וע' ברש"י יבמות דמ"ז שכ' דגר תושב מוזהר על שבת ונהי דהוא לא יעבור רק בלאו גרידא אפ"ה כיון דעצם איסור שבת חמיר כע"ז א"כ אין לו לעבור איסור שבת באופן שיש בו חיוב מיתה בשביל להציל חבירו מלעבוד ע"ז בפ"א ולפ"ז גם אביזרייהו דחילול שבת אין לו לעבור אבל אם האחר יעבור בתמידות דאז איסור תמידי חמיר טפי כסברת הר"ן דהרבה זיתי נבילה חמירי מאיסור שחיטה בשבת ושפיר מותר לחלל שבת פ"א ובפרט באיסור לחוד בוודאי דמותר להציל את חבירו מאיסור תמידי. ונהי דלשי' הב"ח היכי דחבירו לא יעבור ברצון רק באונס אסור לזה לחלל שבת דאונס רחמנא פטריה ול"ח בגדר עושה עבירה כלל וכדומה לזה כ' מהרש"א בח"א למגילה דט"ז דאשה שמוחזקת שמאנסין אותה לזנות אפ"ה מותר לה להינשא אף דאח"כ תהי' חשובה כא"א שזינתה מ"מ כיון דאינה נאסרת ע"י זנות באונס נ"ח בגדר איסור כלל עיי"ש

ואף דידוע שיטת הרז"ה דאסור לגרום דחיית שבת בשביל פק"נ התם שאני דעכ"פ עובר איסור שבת ברצון ונהי דמותר לו לעבור בשביל פק"נ מ"מ לשי' הרמב"ם ז"ל דשבת אצל פק"נ חשוב רק דחויה שפיר אסור לגרום דיחוי אבל אונס דל"ח בגדר איסור כלל שפיר י"ל דאין לזה לעבור בשביל חבירו הואיל דגבי חבירו ל"ח כלל בגדר עובר איסור דאונס רחמנא פטריה

ב) ובאמת בסברת הרז"ה הנ"ל הי' מקום לדון בדברי הפנים יפות פ' לך אקרא בעצם היום הזה ופירש"י ביום ולא בלילה וכ' הפני"פ דכיון שאחז"ל דיום שבאו המלאכים לאאע"ה הי' ע"פ ואז הי' יום ג' למילה א"כ אם הי' ממתין עד הלילה הי' מגיע ג' למילה בליל פסח א"כ לשי' התשב"ץ דמילה שלב"ז אסור ביום ה' לפי שיגיע ג' למילה בשבת א"כ ה"ה ביו"ט עכת"ד ולכאורה דברי תשב"ץ הוא מטעם דאסור לגרום דיחוי וכשיטת הרז"ה אולם לשי' הרמב"ן דאין למצות אלא מקומו ושעתו לכאורה דברי התשב"ץ צ"ב אך באמת דוקא במילה בזמנו דחשיב שעתו שפיר ס"ל להרמב"ן דאין למילה אלא מקומו ושעתו אבל התשב"ץ דקאי אמילה שלב"ז שפיר סובר דאסור לגרום דיחוי ול"ש לומר אין למצות מילה אלא ומקומו ושעתו ז"א דבכה"ג הרי ל"ח כלל מקומו ושעתו ונהי דכ' בתוס' קידושין דכ"ט דמילה ל"ח מעשהז"ג לפי שמיום ח' ואילך אין לו הפסק אפ"ה שיהי' מותר לגרום דיחוי ל"ח בכלל מקומו ושעתו אולם כבר כ' המפורשים דמחלוקת הרז"ה ורמב"ן תלוי אי שבת לגבי פק"נ הוי רק דחויה או הותרה ולפ"ז חידש ביד שאול יו"ד סי' רס"ב דסברת התשב"ץ הוי דוקא בשבת ולא ביו"ט דביו"ט פק"נ הוי הותרה ממש דלא גרע מאו"נ ביו"ט דחשיב הותרה עיי"ש אך אף א"צ דגם ביו"ט פק"נ חשיב רק דחויה כמו בשבת לשי' הרמב"ם ז"ל ונימא דדיקא או"נ ביו"ט חשיב הותרה וכמ"ש בח"ס או"ח ס' קמ"ט ובר"ן ביצה לענין ריבוי בשיעור ולא בפק"נ מ"מ י"ל כ"ז במי שמצוה ומוזהר על שבת ויו"ט אבל באאע"ה שקיים כל התורה שלא בתורת ציווי א"כ עכ"פ ל"ח טפי מקובל עליו בנדר וא"כ בכה"ג באם והי' אירע לו אח"כ ענין פק"נ פשיטא דאז הי' חשיב הותרה דאיכא אומדנא דאדעתא דהכי נא קובל עניו הנדר וכמפורש בנדרים דמ"ד דמי שאסר על חבירי דריסת הרגל ואח"כ חלה המדיר וצריך שהנודר יכנוס אליו דמותר לכנוס משום דאמרי' דאדעתא דהכי לא אדריה עיי"ש וכיון דבכה"ג הי' חשיב הותרה שפיר