מהר"ש חלק ד שח

כסברת התוס' הנ"ל וחוץ לזה הרי מפורש בחו"מ סי' נ"ח דדוקא באמר לשליח שיקח את השטר אז אם לא לקח חשוב פושע ובנה"מ שם העיר מסי' נ"ה בשליש שהחזיר שטר למלוה דפטור דל"ח טפי מגרמא ושוב יפטור אף באמר לו לוקח את השטר וביאור דבריו י"ל דכיון דאינו ברור שהמלוה יגבה ממנו בשטר זה ולכך פטור בהחזיר שטר למלוה דל"ח טפי מגרמא ודמי להא דכ' בתוס' חולין דצ"ו דמה"ט מחזירין שטר בסימנים משום דלע"ע אין אנו דנין לענין להוציא ממון א"כ ה"ה היכי דאמר לו ליקח את השטר ולא לקח ג"כ י"ל דל"ח טפי מגרמא אך באמת יפה כ' הנה"מ דכיון דהזכיר לו לקיחת השטר וודאי הי' כוונתו שלא ליתן המעות עד שיקח השטר וכיון ששינה בשליחות חשיב בכלל פושע ומזיק דחייב ובאמת סברתו מפורש בתוס' ב"מ ד"ג וביותר ביאור בתוס' גיטין דכ"ט דכיון דנתינת המעות תלוי בהחזרת השטר א"כ בהזכיר לו לקיחת השטר הי' כוונתו שלא ליתן המעות עד שיקח השטר והשליח שלא עשה כן חשיב כעוות בשליחתו עיי"ש ויוצמח לפ"ז דאם השליח קיבל השטר בשעת נתינת המעות ואח"כ החזירו למלוה שפיר פטור דלא גרע משליש שהחזיר שטר למלוה דפטור עכ"פ מפורש יוצא מהא דסי' נ"ח דבלא הזכיר מלקיחת השטר אף שהגיד להשליח שהמלוה יש לו שטר אפ"ה פטור השליח ול"ח פושע משום דיוכל לומר שסמך על אמונתו וגדולה מזו נודע מחלוקת הש"ך והב"ח דשיטת הב"ח בפירוש דברי הטור דבהודיע להשליח שחוב זה יש עליו שטר מחויב עכ"פ ליתן המעות בפני עדים והש"ך חולק דאף בשילם שלא בפני עדים ג"כ פטור ואף דמפורש בסי' ק"ל סעיף ה' דערב שפרע למלוה ולא קיבל השטר דאינו יכול לגבות מהלוה התם יפה כ' הש"ך דכיון שהערב רוצה לגבות מהלוה מחויב להחזיר לו שטרו ודמי להא דמפורש בחו"מ סי' נ"ד דאם המלוה אינו מחזיר השער ללוה א"צ לשלם לו חובו ואם המלוה אומר שאבד השטר והלוה מכחישו נשבע המלוה היסת ודעת הה"מ דמה"ט חייב המלוה לישבע אף דהשטר אינו שו"פ מ"מ כ"ז שאין מחזיר לו שטרו אין הלוה מחויב לפרוע לו אבל הש"ך השיג עליו דכ"ז היכי דהמלוה מודה שיש לו השטר ואינו מחזירו אז אין הלוה מחויב לפרוע חובו אבל בטוען שאבד השטר בוודאי דהלוה מחויב לשלם לו והא דחייב לישבע הטעם דהשטר שו"פ להיות לראי' ביד הלוה שפרע חובו עיי"ש עכ"פ נשמע דאם השטר קיים אין הלוה מחויב לפרוע עד שמחזירין לו השטר א"כ צדקו דברי הש"ך בסי' ק"ל דאם הערב רוצה לגבות חובו מהלוה שפיר מחויב להחזיר לו השטר דלא עדיף בזה כח הערב מכח המלוה ע"כ בנ"ד דהערב לא הגיד להלוה לוקח בחזרה וועקסיל ראשון א"כ לא פשע הלוה מידי דסמך עצמו דהערב נותן נאמנות לבעלי הקאססע שלא יתבעו עוד על הוועקסיל ראשון א"כ פשיטא דל"ח בכלל גרמי רק כגרמא דל"ח ברי היזקא וגם ל"ח בכלל היזק נעשה מיד ע"כ לענ"ד לא מבעיא דאין לחייב את הלוה לשלם הסכום ק"נ ר"כ אלא דנלע"ד דאף מחצה אין לחייבו הואיל דכעת המעות שלוקחים משמעון הערב הוא בגזילה א"כ הא קיי"ל אין אדם נתפס על חבירו ומכ"ש להוציא בוודאי דא"א להוציא ממנו כנלע"ד בס"ד לדינא: ה' חיי תרס"ה ראדימשלא יצ"ו. הק' שמואל ענגיל חופ"ק הנ"ל. סי' נ"ב להרב הה"ג כש"ת מוה"ר מנחם מענדעל איצינגער נ"י מפרישטוג יצ"ו

בדבר שאלתו בישראל שהי' סוחר שמרים והוא מוכר לערלים שיש להם חניות בכפרים וקודם הפסח כותב להפאבריק שישלחו שמרים להערלים בהכפרים על נאכנאהמע על שמם רק אחה"פ נותן בעל הפאבריק פראוויזיאן משמרים הללו להישראל הנ"ל ונסתפק כת"ה דיש בזה כמה חששות לאיסור א' כיון דבעל הפאבריק שילח השמרים עפ"י ציווי הישראל א"כ לפי הנימוס דמי שכותב לשני שישלח לו סחורה מוכרח לקבלו וא"כ מכח המנהג הלז י"ל דחשיב בכלל קנין סטימתא שנית הואיל דאם יתקלקל הסחורה על הבאהן יחיל ההפסד א"כ י"ל דחשיב כקע"א ועכ"פ לא גרע מאחריות אלם ונהי דגם הערלים מהכפרים יצטרכו לשלם להישראל באם יתקלקל הסחורה אפ"ה י"ל כיון דהישראל ובוודאי לא יתבע מהערלים לפי שהם קונים שלו וא"כ הדבר דומה לסברת המג"ש פסחים דכ"ט בישוב קושית התוס' על רש"י ותורף דבריי דהיכי דהגוי חלוש והישראל לא ישלם לו אף שהישראל קע"א אינו עובר בב"י וממילא דמותר באכילה חמץ של אחרים לראב"י עיי"ש וה"ה הכא עכת"ד

א) הנה במה שהעיר דבנ"ד י"ל דחשיב בכללן קנין סטימתא באמת גם בקנה ישראל חמץ מנכרי בקנין סטימתא כ' במק"ח סי' תמ"ח דיוכל הישראל לחזור הואיל דסטימתא הוי רק קנין דרבנן א"כ להפקיע זכות ישראל לא תיקני וכסברת התוס' גיטין די"ג דממונו של ישראל לא הפקיעו ע"י מעמ"ש אולם לפמ"ש בנה"מ סי' ס"ו דקנין דרבנן כזה המועיל אפי' בדיניהם שוב מהני אף להפקיע מרשות הישראל וא"כ בנ"ד דהוי מנהג גם בדיניהם שוב בוודאי דהוי קנין ובפרט בנ"ד שגם בעל הפאבריק הוא ישראל כ"א בוודאי דמועיל בו סטימתא ושוב יש לחוש דקנה הישראל השמרים בסטימתא אך באמת זה לא מיקרי בגדר סטומתא הואיל דלא מכרו לו סחורה מיוחדת רק שצוה לשלוח לו שמרים אבל אין הסחורה מבוררת ול"ש בו קנין ורק חיוב הגוף מוטל עליו לקבל הסחורה אחר שיהי' נשלח לו אבל לע"ע אין לו שום קנין דא"א לחול קנין על דבר שאינו מבורר וכמ"ש בשו"ת פמ"א ובשו"ת ד"ח ובשו"ת ביש באריכות עיי"ש וכן כ' בשו"ת מהרי"א הלוי סי' ב' בשם הישי"ע ז"ל ובפרט דבנ"ד הי' בקשת הישראל לשלוח השמרים על שם הערל וליד הערל בוודאי דליכא בזה אף התחלת קנין להישראל ובוודאי דאינו עובר בב"י ובפרט דכל ימי הפסח אין החמץ ברשות הישראל א"כ לשי' הגאונים חמצו של ישראל ברשות עכו"ם אינו עובר ורק דעת הרא"ש דעובר משום דהשאילו נפקד לשמירת ממונו ביתו דמפקיד קרינא בי' וכשיטת הרשב"ם דחצר הנפקד קני למפקיד וכ"ז בנשלח על שם הישראל י"ל דנשאל המקום לבעל החמץ אבל בנשלח מהפאבריק טל שם הנכרי א"כ הבאהן משמר החמץ לצורך הנכרי ושוב לא נשאל המקום להישראל ושוב שפיר אינו עובר לפי שאינו בבתיכם ונהי דלשי' הר"ן עכ"פ אסור מדרבנן והיכי דבגוף החמץ שייך ב"י אף דלא עבר רק מדרבנן ג"כ אסור וכמ"ש במג"א סוסי' תמ"ז וע' בש"ע הרש"ז שכ' דאם הפקידו בלי ידיעת בעל החצר אף דלא עבר בב"י ד"ת דל"ש לומר שהשאיל לו חצירו אפ"ה