מהר"ש חלק ד שב

הא דזוכה בחצי הנכסים הוו רק תקנתא וא"כ הא מבואר בש"ס ב"מ ד"ה דתקנתא לתקנתא לא עבדינן וע' שו"ת ח"צ סי' קמ"ז וע' מ"ש בשו"ת הרי"מ סו' מ"א בקידושי דרבנן אי שייך בו חדר"ג משום די"ל דחשיב כמו תקנתא לתקנתא אך באמת ע' בש"ך סי' פ"ב סקי"ג לענין שכיר ובעה"ב טוען אין לו דא"צ לישבע כ"ז שלא נשבע השכיר שמגיע לו שכ' לחלק בין היכי דמבקש הלוה מהמלוה לישבע שהשטר אינו פרוע דבזה כיון דמדינא נוטל בלי שבועה שפיר מקודם צריך הלוה לישבע שאין לו אבל הכא כ"ז שלא נשבע השכיר א"צ לישבע עיי"ש ונשמע דאחר שנשבע השכיר נהי שהשכיר זוכה רק מתקנתא אפ"ה מחויב הבעה"ב לישבע שבועת אין לי אף דהוי ג"כ רק מתקנתא ואף דיש לחלק דהתם לפי טענת השכיר באמת יש לו זכות גם מה"ת ורק דמה"ת בעה"ב נאמן אבל אחר שהאמינו חז"ל להשכיר בשבועה א"כ אחרי שבועתו חשוב כנתברר החיוב וגוף החיוב באמת נצמח מדין התורה ושפיר ל"ח זכותו של השכיר בכלל תקנתא ושפיר הבעה"ב חייב בשבועת אין לי אבל הכא דכל עיקר זכותו נצמח רק מצד תקנת הקהילות שפיר הי' מקום לומר דתקנתא לתקנתא לא עבדינן אך באמת י"ל דחייבת לישבע דאל"כ מה הועילו בתקנת הקהילות דכל אשה תעלים הנכסים לפי שיודעת שתהי' פטורה אף משבועת אין לי ובפרט דגם בלי תקנת הקהילות מגיע הירושה לאבי הבעל והחולץ נוטל רק חצי מכתובתה ונכסי צ"ב א"כ זכות אבי הבעל אינו מכח תקנה רק מדינא ושפיר מחויבת לישבע שבועת אין לי ומפורש בשו"ת שב יעקב דיכול לעכב החליצה עד שאביה יקיים הפסק מכ"ש דיוכל לעכב החליצה עד שתדון עמו ועם אביו בנידון הירושה וכן הכריע בשו"ת שו"צ סי' צ"ו והביא בשם ספר חוקי דרך מבעל טו"ז ומג"א ז"ל שבאם יש ביניהם תביעת ממון תעשה קיומים ובטוחות עד שתרד עמו לדון עיי"ש

ב) אך בנ"ד שכבר עמדה לד"ת והשלישה וועקסלין על קיום הפס"ד וגם עכשיו רוצית להשליש קאסע ביכעל על קיום הפס"ד א"כ לא מבעיא לענין החולץ שאין לו זכות רק מכח תקנתא ורק כשחולץ לה א"כ קודם החליצה אין לו שום תביעה עליה בוודאי דלע"ע א"צ לישבע שבועת אין לי כי עדיין אין לו זכות ממון אך אף לגבי אבי הבעל דיש לו זכות ירושה דהוי זכות ברור ובזה שוב הי' מקים לומר דצריכה לישבע שלא נשאר כלום ונהי דהוי כמו ס' על עיקר החיוב וי"ל דתקנת שבועת אין לי הי' רק בהלוואה דעכ"פ הלוה יש לו על עצמו חיוב וודאי מכח ההלוואה ואף אם באמת אין לו עכשיו לשלם אבל עכ"פ חיוב הגוף לא פקע אז שפיר הי' התקנה דחייב עכ"פ לישבע שאין לו ולשי' כמ"פ א"צ התובע לקב"ח שאינו משביעו חנם ע' בשו"ת חס"ל מ"ש בזה אבל הכא דבלא נשאר כלום אין לו שום זכות ושוב י"ל דאין להשביעה בטענת ספק אך באמת אכתי י"ל דצריכה לישבע שלא נשאר כלום דעכ"פ הוי כמו רגלים לדבר דמשביעין בטענת ספק וע' בקצה"ח סי' קפ"א אפ"ה י"ל דעכ"פ יכולה לעכב השבועה עד שתהי' בטוחה שיתנו לה חליצה דכמ"ש השב"י דיכול לעכב החליצה עד שאביה יציית דינא ה"ה דהיא יכולה לעכב השבועה עד שתהי' בטוחה שיחלוץ לה ובפרט שהשלישה כעת קאסע ביכעל שאחר החליצה תקיים הפס"ד בוודאי דא"צ לישבע מקודם דשמא לא יתנו לה חליצה אח"כ ובפרט שכבר כ' התומים דהשלשת משכון סגי לענין להצריך את המלוה לישבע מכ"ש הכא דהשלישה קאסע ביכעל דהוי כמעות בעין והוו ככבר קיימה את הפס"ד ודעת התומים דבכ"מ דא"צ לישבע רק אחר הפרעון אז גם בהשליש המעות ביד הבד"צ חשיב כמו לאחר הפרעון וחייב לישבע א"כ מכ"ש הכא שכבר השלישה קאסע ביכעל דהוי כמעות בעין דחשיב ככבר קיימה את הפס"ד וחיוב לחלוץ לה אך אחר החליצה תהי' מחויבת לישבע אף אם לא יחזיר לה החמשים ר"כ שתובעת ממנו במזומנים וסגי במשכון דשיטת התומים והנה"מ בסי' פ"ב דהשלשת משכון הוי כמעות מזומן עיי"ש

ג) ומה שנסתפק כת"ה אי חלק הבית שלה חשיב נ"מ אי נכסי צ"ב לענ"ד נראה דלא מבעיא החלק שנתנו לה במתנה אחר הנישואין בוודאי דל"ח נכסי צ"ב כמפורש באה"ע סי' פ"ה סעיף' ז' וגם מה שיש לה מקודם כיון שהיא עאבילירט על שמה ולא נזכר בהתנאים ג"כ לא הוי רק בכלל נ"מ ובפרט שהוא רק מתקנת הקהילות וקיי"ל דס' בתקנה מוקמינן אדינא ואודות החובות אם צריכים הבע"ח לישבע שמגיע להם הדבר פשוט דכיון שבאים ליפרע מנכסי יתומים צריכים לישבע ולא סגי בשבועתה לחוד וגדולה מזו מבואר בחו"מ סי' ס"ו סעיף ט"ו במוכר שט"ח ומת הלוה ורוצים לגבות מיורשים צריך המוכר לישבע שהשט"ח אינו פרוע וגם הלוקח חייב לישבע שלא פרע לו הלוה ושאינו יודע אם השטר פרוע וכ' בש"ך ס"ק מ"ט דשבועתו של המוכר אינו פוטר את הלוקח דשמא המוכר נשבע לשקר וכיון דהלוקח בא לגבות חייב לישבע והשתא התם דהלוקח בא מכח המוכר והלוה נשתעבד בשטר זה להמוכר וידע דעכ"פ ע"י שבועה יוכל לגבות ואפ"ה אמרי' כיון דעכשיו הלוקח בא לגבות חייב שבועה מכ"ש הכא דהבעל ויורשיו לא לווי להם מהאשה ומעולם לא נשתעבדו שיהי' חייבים לשלם ע"י שבועתה פשיטא דשבועתה לא יוכל לפטור את הבע"ח מלישבע היכי דבאים לגבות מנכסי יתומים, ונודע מ"ש הגה"מ בהא דקאמר בש"ס ב"מ ד"ג את הימנית לי' בשבועה וכ' הגה"מ דשבועה ל"מ רק לבעל הממון ע"כ הדבר פשוט דהאשה צריכה לישבע שלא העלימה כלום והבע"ח מחויבים לישבע שמגיע להם וכהאי דבא ליפרע מנכסי יתומים ומה שטוען אבי הבעל שהוא רוצה לדון א"ע עם הבע"ח הנה אם היתה נו"נ מפורש בחו"מ סי' צ"ו דהבעל חייב לשלם בעדה ובפרט אם בא מעות הלז לתוך העזבון בוודאי דמחויבים לשלם בעדה ועיי"ש בנה"מ ס"ק ה' דבכה"ג אף באינה רוצית לישבע חייב לשלם מכח תקה"ש ע"כ אם היתה נו"נ ויש חשש שיתבעו אותה בדא"ה פשיטא דיכולה לעכב עבור הבע"ח ורק באופן שישבעו הבע"ח כנ"ל והרי גם נגד חוב עכו"ם אף דהפקע"ה מותר היכא דליכא חה"ש אפ"ה באם יש חשש שיתבעו אותה בדא"ה ויגיע לה עונש ג"כ אינה מחויבת להכניס עצמה בס' סכנה בשביל שיגיע ריוח ליורשי הבעל דרק ממון חבירו אסור אף במקום פק"נ אבל להכניס א"ע בס' סכנה כדי לעשות ריוח לחבירו בזה ליכא שום חיוב, וע' בחו"מ סי' קכ"ה דאם אנסו בכפירת חובו ל"ח אונס וכ' הנה"מ דהיכי שהי' באפשר למצוא את גוף הפקדון הוי כמציל ממון חבירו בממונו וא"צ להפסיד וע' כעין זה במק"ח סי' תמ"א מ"ש בזה מכ"ש היכי דבאמת חייב להנכרי ורק דהפקע"ה מותר מ"מ אין עליה חיוב להכניס א"ט בספק עונש בשביל שירויחו יורשי בעלה וז"ב ומה שאמרו הבע"ח שא"צ לישבע הואיל דיכולים לגבות מהאשה כיון שגם הוא חתמה הוועקסלין הנה אם אמת הדבר שהיא חתמה א"ע בחיי הבעל