מהר"ש חלק ד רצב

דבעומד לכך ל"מ שינוי וכסברת הרשב"א בחולין דק"כ אז הי' מקום לחוש כיון דנעשה מקודם דם ועומד לכך שיה' נעשה אפרוח יש להחמיר אבל לשי' הח"י בפשיטות יש להתיר ובפרט דמוכח בסי' פ"ו דבכל ריקום הי' דם מעיקרא ועיי"ש בש"ך ס"ק כ"ג שכ' דבאכלו בעודו דם אסור מה"ת ואח"כ כשיעשה גבלא פקע האיסור תורה ועדיין יש בו איסור דרבנן משום שאין לו חיות עיי"ש מבואר דגם עוף המתהווה ע"י שהתרנגולת מחממת הבצים ג"כ יש בו דם מעיקרא רק שאח"כ נעשה מסריח ופנ"ח בא לכאן והא מפורש בש"ע דגם אפרוח מנו"ט מותר משום דנעשה עפרא בעלמא וע' תוס' נדה ד"נ ע"ב בתרנגולתא דאגמא לפירוש הראשון דהזכר אסור והנקיבה מותרת דאף למ"ד חוששין לזרע האב אפ"ה ליכא חשש מכח יוצא מן הטמא הואיל דהתרנגולת אינו מוליד רק הביצה ואח"כ האפרוח חשיב כפנ"ח עיי"ש ע"כ לענ"ד אם עכ"פ ידוע דעופות הללו חיין עכ"פ זמן מה ודומין בסימניהם ובצורתן כשאר עופות כשרות וגם אם יבדקו אותם איזה זמן באברים הפנימים ולא והי' שכיח בהם טריפות יותר מכפי שנמצא בעופות שלנו אזי לענ"ד הדבר פשוט דמותר לאוכלם בלי שום חשש ופקפוק כנלע"ד בס"ד לדינא: ג' בהעלותך תרס"ה ראדמישלא יצ"ו. הק' שמואל ענגיל חופ"ק הנ"ל. סי מ' להרב הה"ג וכו' כש"ת מ' חיים פריעד נ"י אבד"ק סענטפעטיר יצ"ו

בדבר שאלתו בעני א' שהלך מביתו לקנות סחורה לכפר הסמוך למחנתו אדעתא דהכי לשוב מיד לביתו ולסוף לא נשמע ממנו מאומה ואחר ג"ח נמצא איש א' בנהר והוציאו אותו ושלחו העירה שיבואו יהודים לשם ולא הי' עוד באפשר להכירו בפ"פ ורק שהכירו אותו בבנין גופו וגם בשער שפה העליונה וגם הגידו איזה סימנים בגופו והיינו שאשתו וגם השמש מהעיר הגידו שהי' לו שבר בירכיו והי' קשור במטפחת ולא בחגורה של עור וחפשו בו ומצאו שדבריהם כנים וכן העידה אשתו שהי' לו עקמומית באצבעות רגליו שהעצם האמצעי בפרק הי' בולט לחוץ ועי"ז ראש האגודל נכפף ומוטל על האצבע הסמוך וכמה אנשים מצאו במת הנ"ל סימן הלז וגם הכירו המכנסים והמנעלים בטב"ע גמור וגם בסימן וכבר עבר יותר משני שנים משנאבד עני הנ"ל זה תורף השאלה וכת"ה העיר דהא סימן מובהק מועיל בעגונה ולפ"ז כ' דבנ"ד דיש עכ"פ כמה סימנים בוודאי דחשוב עי"ז כסימן מובהק דמהני

א) ולכאורה יש להעיר לשי' הראב"ד דגם סימן מובהק ל"מ בעגונה רק מדרבנן מפני תק"ע ובכוונתו י"ל דס"ל דאף סימן מובהק ל"ח בירור ורק באבידה דליכא חזק"מ וודאי דממנ"פ אינו של מוצא האבידה כמ"ש בתוס' כתובות דט"ז אז מהני אבל הכא דיש חא"א ולשי' הריב"ש יש ב' חזקות ומה"ט אסרו במשאל"ס ונהי דהתם רק מדרבנן חוששין ואם ניסת לא תצא שאני התם משום דבשהה עד שתצא נפשו ל"ח רק מיעוטא דמיעוטא לכך אסורה רק מדרבנן אבל הכא י"ל דמה"ת בעי עדים ורק מפני תק"ט סגי בסימן מובהק אולם להלכה קיי"ל דסימן מובהק מועיל בעגונה אפי' מה"ת ומכ"ש לשי' הרמב"ם ז"ל דנראה מדבריו דמה"ת מועיל סימן אמצעי ורק מפני חומר איסור א"א דהוי במיתה חששו חז"ל שלא לסמוך על סימן אמצעי משום די"ל דבאיסור מיתה חששו אף למיעוט וכמ"ש בתוס' קידושין ד"נ וכן סברת המרדכי דבבכור דיש בו חשש שני כריתות ל"מ היתר חולבת משום דבכה"ג אף רוב להיתר ל"מ וע' תוס' מנחות דנ"ד בסופו שכ' דבמידי דיש בו כרת יש לחוש אף למידי דל"ש ונודע שיטת רש"י חולין דקל"ד דבאיסור מיתה ל"מ חזקה א"כ כיון דגם סימן אמצעי מועיל מה"ת רק מדרבנן הוא דל"מ א"כ פשיטא עכ"פ סימן מובהק בוודאי דמועיל

ב) והנה בש"ס ב"מ דכ"ז בהא דקאמר נ"מ לאהדורי גט אשה בסימנים פירש"י כגון שנאבד ביד השליח וצ"ב מאי בעי רש"י בזה ובאמת בשלטי הגבורים על הרי"ף שם כ' כגון שהשליח או האשה תובעים את הגט ולכאורה י"ל דסימן לא עדיף מרוב ובאבידה מועיל רוב כיון דשום אדם אין לו חזק"מ כסברת התוס' כתובות הנ"ל וידוע שיטת הפלאה דרוב שכבר הוחזק מועיל אפי' לממון א"כ הכא בגט יש לנו לדון לענין שני דברים א' לגרש בו את האשה ב' לענין להחזירו להשליח שלא יצטרך לשלם להבעל בזה שנאבד הגט מידו כיון דהשליח הוי כש ש מאחר דבסתמא הוא שליח בשכר וכדמוכח בב"ש אה ע סי' קל"ב ס"ק י"ב וא"כ לענין להחזירו להשליח שיפטור מלשלם בעד הגט לענין זה בוודאי דמועיל רוב להחזירו וכיון שמחליטין מכח הרוב שהגט הוא זה שנאבד מידו א"כ חשיב כרוב שכבר הוחזק דמועיל אף לממון וה"ה דמועיל גם לגרש בו את האשה אבל בנאבד מיד הבעל או מיד האשה הרי אין לנו לדון רק לענין גירושין שוב י"ל דלענין איסור א"א ל"מ רוב ושפיר נקט רש"י דוקא בנאבד מיד השליח כן הי' מקום לומר לכאורה אך באמת ז"א דבשלמא במידי דאף א"נ דעכשיו ל"מ הרוב משום דהוו נגד חזקה אפ"ה לא יתקלקל בזה הדבר שהותרנו מקודם מכח אותו הרוב בשעה שלא הי' חזקה נגד הרוב אז שפיר י"ל כיון דהדבר הראשון נשאר בהיתירו מכח הרוב וא"כ הרי הוחזק לנו הרוב לבירור גמור שפיר מועיל גם עכשיו אף דעכשיו נוגע הדבר נגד ח"א אבל בפ"ד י"ל דוקא אם יהי' הדין דמותר לגרש בו את האשה אז שפיר והי' השליח פטור מלשלם בעד הגט אבל א"נ באמת דאסור לגרש בו את. האשה א"כ ממילא עשה השליח שינוי בשליחתו בזה שאבד את הגט דהא לא יהי' הגט שוה מידי להבעל ושוב י"ל כיון דא"נ דאסור לגרש בו אכתי והי' השליח חייב לשלם בעד הגט וא"כ איך שייך לומר דהואיל דרוב מהני להחזירו לשליח שיפטור מלשלם בעד הגט שוב מהני ג"כ לענין לגרש בו את האשה ז"א דכל כמה שאין אנו מחליטין דמותר לגרש בו את האשה גם השליח לא נפטר מלשלם בעד הגט א"כ עוקר הדבר תלוי רק אם רשאי לגרש בו א"כ בכה"ג אכתי נוגע לחא"א ושוב ל"מ רובא ודמי לסברת הרמב"ם בפיהמ"ש כריתות בנק"ה דהנאת בב"ח ל"ח מוסיף דבעי מוסיף דבע"כ חייל וכיון דהנאת בב"ח תלוי באכילה א"כ כ"ז דלא ידעינן דחל לענין אכילה באמת אינו אסור בהנאה ושוב ל"ח מוסיף וכן כ' המפורשים בהא דס"ל לר"ל בשבועות דכ"ג דשבועה ל"מ כולל משום די"ל מיגו דלא חל אנבילות ה"ה דלא חל אשחיטות דנדר שבטל מקצתו בטל כולה עיי"ש וה"ה הכא: