מהר"ש חלק ד רפט

מיד ל"ש לפ"ע וכדומה מצינו במשנה פ"ה ממעשרות בהא דלא ימכור אדם פירותיו משבאו לעונת המעשרות למי שאינו נאמן ואם בכרו נוטל את הבכורות ומוכר השאר שלא באו עוד לעונת המעשרות אף דידוע שיבואו אח"כ לידי חיוב מעשר אפ"ה כיון דלע"ע עוד לא נתחייבו ליכא לפ"ע עיי"ש וה"ה הכא הרי הישראל משכיר לו השדה בזמן היתר א"כ אף אי ועשה בו הכותי מלאכה בחוה"מ מה לנו לעשות אז ושוב תיקשי מה פריך הש"ס ות"ל משום לפ"ע הא בכה"ג ל"ש לפ"ע אך כבר כ' הפמ"ג שם דהא דשיטת הב"ח דבאינו מברך בהמ"ז מותר ליתן לו כ"ז באינו מברך מחמת שהוא עם הארץ אבל באינו מברך מחמת רשעות גם בכה"ג שייך לפ"ע א"כ י"ל דעל מימרא דרשב"א לא הי' מצי הש"ס להקשות ת"ל משום לפ"ע משים דהמ"ל דהיכי דאינו עובר תיכף ל"ש לפ"ע ורק לבתר דקאמר הש"ס נכרי ציית כותי לא ציית וא"כ חשוב עושה מחמת רשעות דבכה"ג אף שאין העבירה תיכף ג"כ שייך לפ"ע שפיר פריך הש"ס או הכי ת"ל משום לפ"ע ומיושב קושית התוס' בס"ד עכת"ד ודפח"ח

ט) יצא דגם בחפץ של ישראל ע"י עכו"ם אין לאסור מה"ת וגם מכח שליחות אין לאסור בנכרי דממנ"פ לשי' רש"י נהי דס"ל ובל"ע לחומרא מ"מ נשמע מהא דמבואר בש"ס אמירה לנכרי שבות דבמלאכת שבת ל"ש שליחות ולשי' התוס' כתובות הנ"ל דגם במלאכת שבת שייך שליחות וכ"ה שיטת הרי"ף ביצה די"ז דאף א"נ דאין קמחו נאסר אפ"ה בעי אקנויי קמחא דאל"כ שליח של אדם כמותו ומבואר דס"ל דגם בשבת ויו"ט שייך שליחות מ"מ לשיטתם שוב אשל"ע אף לחומרא וגם לשי' רש"י הא דלחומרא ישל"ע הוא רק מדרבנן דמה"ת אין חילוק בין לקולא בין לחומרא וכמ"ש בתוס' פסחים דס"ב דמה"ת לא אמרי' הואיל אפי' לחומרא וגם כבר כ' הראב"ן דהא דלרש"י ישל"ע לחומרא הוי דוקא בריבית כדי שלא והי' כל א' תולה מעותיו בנכרי והא דפירש"י הכא ומיחזי כשליחו כבר כתבתי הכוונה שיסברו שהנכרי עושה בציווי הישראל ועובר על אמירה לנכרי שבות ויהי' ראי' כשיטת הש"ך דגם בדרבנן חוששין למ"ע ואף לשי' הרמ"א דבדרבנן ל"ח למ"ע מ"מ י"ל בשבות דשבת גם הרמ"א מודה דשבות דשבת חמיר וכמפורש בסוכה דט"ז דשבות דשבת שיש בו סקילה חמיר ונהי דשבות דאמירה לנכרי דאסור לא נאמר דוקא באיסורי שבת אלא גם לגבי שאר איסורין ג"כ אמרי' הכי וכהא דאיבעיא בש"ס ב"מ ד"צ בחסום פי פרתו ודש בה ולשי' הר"ן והרא"ש שם כיון דלא נפשט האבעיא אזלינן לחומרא וכיון דדין זה נוהג גם בשאר איסורין וכבר הבאת לעיל דמידי שנוהג גם בשאר איסורון אז ליכא בשבת חומרא טפי משאר איסורין אפ"ה לשי' הראב"ד שכ' דכיון דלא נפשט האבעיא אזלינן לקולא וא"כ שוב דין דאמירה לנכרי ליכא רק בשבת ושפיר י"ל דשבות דשבת חמיר ובגוף שיטת המכילתא דע"י עכו"ם איכא איסור ד"ת מקרא דלא יעשה ובש"ס מבואר דאמירה לנכרי שבות י"ל דאם הנכרי עושה הדבר בציווי הישראל אז י"ל דיש איסור ד"ת אבל היכי דהנכרי אינו עושה הדבר ורק מכח הדיבור לחוד שהישראל נותן ציווי להנכרי בזה ליכא רק שבות והוי כהא דממצוא חפצך ודבר דבר ופירש"י ז"ל בע"ז ד"ו דהוי שבות וכן מצאתי בישי"ע סי' רע"ו שהרגיש בזה

י) נחזור לדינא הנה בקבלנות דעת ר"ת להתיר בקבלנות דבתים ול"ח בזה למ"ע ולשי' ר"ת אף מלאכת מחובר בביתו של ישראל ג"כ מותר בקבלנות וגם במרחץ מדינא יש להתיר בין בשכירות בין בקבלנות ורק דאסור מכח מ"ע וטעמו כיון דלא קיי"ל כרשב"א ומותר בשדה ה"ה דבבית מותר בקבלנות אבל לשי' התוס' בבית גם בקבלנות יש איסור מכח: מ"ע דיחשדו אותו שהנכרי הוא שכיר יום ושיטת הרמב"ם דגם בשדה אין להתיר רק בשכירות או באריסות אבל בקבלנות אסור והטעם נהי דניתלי באריסות מ"מ כשיתוודע להם שאינו באריסות שוב לא יתלו בקבלנות רק בשכיר יום ושפיר אין היתר רק באריסות או בשכירות ושכירות עדיף מאריסות משום דבשכירות ליכא להישראל שום הנאה ממלאכת העכו"ם ובמרחץ בקבלנות לשי' הט"ז ליכא איסור רק משום מ"ע ולשי' המג"א אסור מדינא משום דאם לא יחום היום יפסיד הישראל שכר איתי יום ובשדה לשי' הט"ז ליכא היתר רק מכח דיש תרי צדדים להקל חדא מכח אריסות וחדא מכח קבלנות אבל בבית דליכא טפי צד להיתר מאיסור שוב יש לחוש למ"ע והנה להלכה קיי"ל דמלאכת מחובר אי תלוש לצורך מחובר אף בביתו של נכרי ואפי' בקבלנות אסור משום מ"ע ובמרחץ י"ל דאסור מדינא ובשאר דברים איסורו רק משום מ"ע ובביתו של ישראל אף מלאכת תלוש ג"כ אסור מכח מ"ע והיכי דנתפרסם שהוא בקבלנות מפורש בש"ע להתיר והיינו במקום שהמנהג שרוב אנשי העיר עושים בקבלנות חשיב כנתפרסם והט"ז כ' דל"מ קבלנות אפי' בנתפרסם וכ' היא"פ דהוכחת הט"ז מדלא מהני אפי' בשדה ובאמת י"ל דז"א דשדה כיון דאין דרכו בקבלנות רק באריסות ואם יתוודע להם שאיני באריסות שוב לא יתלו בקבלנות רק בשכיר יום אבל היכי דדרכו בקבלנות שפיר י"ל דמועיל אם נתפרסם שהוא בקבלנות ודוקא במרחץ ושי' המג"א דאסור מדינא ל"מ נתפרסם אבל בשאר דברים דבקבלנות ליכא איסור זולת מכח מ"ע שפיר מועיל נתפרסם שהוא בקבלנות וז"ב

יא) א"כ בנ"ד איכא ב' צדדי היתר א' כיון שהוא בביתו של נכרי וזה ל"ח כמו תלוש לצורך מחובר כיון דאין עשיית הנכרי לצורך מחובר של ישראל רק לסחורה ב' כיון דרוב סוחרי קרשים דרכם לשכור בקבלנות א"כ חשיב כנתפרסם וכבר כ' בשו"ת שב יעקב דסגי באם רוב דרכן בקבלנות אך באמת בצד היתר א' יש לפקפק דהא מפורש בש"ע דבמפורסם שהוא מלאכת ישראל כמו ספינה גם בתלוש ובביתו של נכרי ג"כ אסור וא"כ בנ"ד חשיב כמפורסם שהוא מלאכת ישראל ונהי שכ' המפורשים דדוקא בספינה כיון דנקרא עליו שם ישראל אסור אבל בדבר שלא קרא עדיין עליו שם ישראל אף במפורסם שעושה בשבילו שרי מ"מ י"ל בנ"ד דנקרא עליו שם ישראל אסור ונהי דעל גוף הקרש לא נקרא עליו שם ישראל מ"מ כיון דידוע בכל העור שהוא מסחר שלו אסור ובפרט די"ל דבנ"ד גרע טפי דבשלמא בנותן חפץ לבית האומן הרי י"ל אומן קונה בשבח כלי ושוב ל"ח כלל כעושה מלאכה בחפץ של ישראל אבל במחובר י"ל דל"ש אקבש"כ ע' מ"ש בנה"מ חו"מ סי' ש"ו א"כ בנ"ד דהחצר מושכר להישראל והוא מלאכת מחובר והכל יודעים דהפועלים המה שכורים מיהודי שפיר יש לחוש למ"ע

יב) ובצד היתר ב' מכח דנתפרסם שהוא בקבלנות ובמידי דאסור רק מכח מ"ע מועיל נתפרסם ג"כ יש לעורר חדא כמ"ש הנוב"י דנהי דנתפרסם בכאן שהוא בקבלנות מ"מ אכתי יש לחוש לחשדא דאורחים וכמפורש ברמ"א סי' רמ"ד והנה הנוב"י כ' להעיר די"ל דל"ח לחשדא דאורחים רק