מהר"ש חלק ד רפח

) ולכאורה יש לומר בטעם דאסור ע"י עכו"ם דהוי מכח שליחות וכשיטת רש"י ב"מ דע"א דלחומרא ישל"ע וכמו שהעיר בשו"ת פנ"י אהא דמבואר בש"ס אמירה לעכו"ם שבות ות"ל מטעם שליחות ונהי דכ' הבי"מ דבשבת ל"ש שליחות הואיל דעכ"פ הגוף שובת וע' בהג"ה אמ"ב או"ח סי' רס"ג מ"מ כבר כ' הישי"ע דכ"ז לענין העשה דשבתון אבל הלאו שפיר עובר ע"י שליח ובזה הי' מקום ליישב קושית המפורשים בהא דבכתובות דל"ד פריך הש"ס אי בטובח ע"י אחר מ"ט דרבנן דפטרי וכ' התוס' דהוי מצי למימר דלא דרשי או ותחת והעירו המפורשים דא"כ אמאי פליגי בשבת ליפלגי בחול ועפ"ז א"ש דכבר כ' המלמ"ל פ"ג מגניבה דבעשיית שליח לשחוט בשבת כיון דמעורב בו איסור אחר בטל השליחות ורק אם יש קרא מיוחד כמו או ותחת שפיר נשמע דגם בשבת חייב עי"ש אבל אי לא דרשי או ותחת ורק ניליף מוטבחו דזה ל"ח קרא מיוחד שוב י"ל דרק בחול חייב עי"ש ולפ"ז י"ל דזה כוונת התוס' דלא דרשי או ותחת וממילא בטבחו בשבת עי"ש לא יתחייב וז"ב וא"כ נשמע מדברי התוס' דגם בשבת שייך שליחות דאלת"ה ל"ש כלל לומר הואיל דבטל השליחות לענין שבת ז"א דבשבת א"א כלל לחייב עי"ש מכח איסור שבת ושוב גם בשבת הי' חייב דו"ה בטבח עי"ש ונשמע ע"כ מדברי התוס' דהיכי דל"ש הסברא דאשלד"ע גם על איסור שבת יש לחייב מכח שליחות ולפ"ז י"ל מה דקשה לכאורה בהא דפריך בש"ס ע"ז הא כותי נמי קעביד מלאכה בחוה"מ לשי' הסוברים דמלאכת חוה"מ אינו רק דרבנן א"כ אף א"נ דגם בדרבנן חוששין למ"ע מ"מ כ"ז במידי דנוגע לד"ת אבל בחוה"מ דהכותי גופא יעשה רק עבירה מדרבנן א"כ הוי החשש מ"ע רק שיסברו שהישראל צוה לו לעשות מלאכה בחוה"מ א"כ הוי המ"ע רק על שבות דרבנן במלאכה דרבנן בכה"ג פשיטא דלכ"ע אין נחוש למ"ע ודמי למ"ע בשבות דשבות וכדומה לזה כ' הנוב"י דבמלאכה דרבנן יש להתיר בשכירות ובמכס הטעם דמותר משום דיש חשש שמא וכתוב ובאמת בהא דהקשה בב"י סי' רמ"ד על המרדכי דהרי לא שרינן רק היכי דיש חשש שיעבור על ד"ת וכ' הב"י בתירוץ א' דבמכס יש חשש שמא יכתוב ובמלמ"ל פ"ו משבת הביא בשם מהרא"ש להקשות דהא לתירוץ השני של הב"י במכס ליכא חשש ד"ת עיי"ש

ז) ובאמת י"ל דלעולם במכס רגיל לכתוב ורק דכוונת הב"י בתירוץ השני דהכתיבה אין הנכרי עושה בציווי הישראל ודמי לסברת הנה"מ דמותר לזוז בקדירות דאין אומרים לו לכבות וא"כ אין האמירה לענין מלאכה ד"ת אבל באמת גבי הישראל גופא יש חשש שיעבור על איסור ד"ת גם לפי תירוץ השני ודברי הב"י נכונים עכ"פ תיקשי מה דפריך הש"ס כותי כמי קעביד מלאכה בחוה"מ הרי לא הוי טפי מחשש מ"ע על שבות במלאכה דרבנן אך א"נ דיש לחייב מכח שליחות שפיר פריך הש"ס כותי נמי קעביד מלאכה בחוה"מ והכוונה מטעם שליחות וא"כ אדרבה בנכרי י"ל דאין האיסור מכח שליחות וכשיטות הסוברים דאף לחומרא אשל"ע והא דפירש"י דמיחזי כשליחו י"ל או דרש"י לשיטתו דישל"ע לחומרא או די"ל דגם ברש"י ז"ל הכוונה דיעבור על שבות אבל בכותי בוודאי דשייך שליחות ושפיר פריך הש"ס דיש לאסור בכותי ונהי די"ל אשלד"ע מ"מ לשי' כמ"פ בדרבנן כגון מלאכת חוה"מ ישלד"ע ובלא"ה במוחזק לעבור שיטת הרמ"א דישלד"ע וע' פמ"ג בפתוחה להלכות יו"ט שכ' כן לענין מומר וכן כ' במלמ"ל פ"ח ממלוה דזה דמי לחצר דבע"כ מותיב בה ולפ"ז שפיר פריך הש"ס דכמו דאסור] בנכרי לפי שיסברו דעובר על אמורה לנכרי שבות ה"ה דיש לאסור בכותי שיסברו שהכותי הוא שליחו וז"ב

ז) ובזה יש לתרץ קושית התוס' בהא דאמר רשב"א לא ישכיר שדהו לכותי ופריך הא לנכרי שרי והקשה בתוס' שמא נקט כותי וכ"ש נכרי ולפ"ז א"ש די"ל דהמקשן ס"ל השתא דמלאכת חוה"מ ד"ת וסובר באמת דבדרבנן ל"ח למ"ע ורק בכותי יש לאסור מכח שליחות וא"כ חשוב מ"ע בד"ת אבל בנכרי דל"ש שליחות משום דאשל"ע וכל האיסור רק משום שבות א"כ בדרבנן ל"ש מ"ע וא"כ שפיר פריך הש"ס דע"כ מוכח דלנכרי שרי דאי נימא באמת דגם בנכרי אף דליכא איסור רק מכח שבות אפ"ה אסור מכח מ"ע והיינו כשיטות הסוברים דגם בדרבנן יש לחוש למ"ע א"כ לינקט נכרי וממילא נדע דכ"ש כותי דיש מ"ע על איסור ד"ת מכח שליחות אבל אי נקט כותי לא ידעינן נכרי משום די"ל דוקא כותי דיש בו מ"ע על איסור ד"ת מכח שליחות אבל בנכרי דכל האיסור רק משום שבות שפיר הי' אמרי' דבדרבנן ל"ח למ"ע ומיושב קושית התוס' בס"ד ודו"ק

ח) ובזה י"ל ג"כ קושית התוס' בהא דפריך הש"ס אי הכי ת"ל משום לפ"ע והקשו בתוס' אמאי לא פריך הש"ס קושיא זו מיד אמימרת רשב"א והנלע"ד ליישב דהא באמת הביאו שם התוס' ראי' מכאן דגם בעבירה דרבנן שייך לפ"ע ודעת הרא"ש בב"מ פא"נ דבדרבנן ל"ש לפ"ע והנה בהא דפריך הש"ס ות"ל משים לפ"ע העירו המפורשים דהרי משכחת אופן שלא יהי' שייך לפ"ע וכגון דיכול הכותי לשכור שדה מנכרי דבכה"ג ליכא לפ"ע ולכאורה י"ל לשי' התוס' שבת ד"צ ור"ן פ"ק דע"ז דגם בלא קאי בתרי עברי דנהרי נהי דלפ"ע ליכא אפ"ה יש עכ"פ איסור משום מסייע ידי עוברי עבירה וע' בש"ך יו"ד סי' קנ"א ובדג"מ שם וא"ב י"ל דאין הכוונה בש"ס מכח לפ"ע רק מכח מסייע דמצוה להפרישו מאיסור וכמצינו בש"ס גיטין דס"א אך כבר כ' התפארת שמואל על הרא"ש פ"ק דשבת דבעבירה דרבנן בכה"ג דליכא לפ"ע אף מכח מסייע אין לאסור ושוב הדרא קושית המפורשים א"כ י"ל דבאמת על רשב"א לא הי' מצי הש"ס להקשות ות"ל משום לפ"ע משים דידע המקשן דיש לאוקמה באופן שיוכל לשכור שדה מנכרי ואי דאכתי יש לאסור מכח מסייע י"ל דידע המקשן די"ל דרשב"א סובר מלאכת חוה"מ דרבנן א"כ בדרבנן ובאופן דיוכל לשכור שדה מנכרי אף משום מסייע אין לאסור ורק אחר דפריך הש"ס הא לנכרי שרי ותיקשי קושית התוס' שמא נקט כותי וכ"ש נכרי ועכצ"ל מדדייק המקשה דלנכרי שרי עכצ"ל כמו שכתבתי לעיל דהי' פשיטא לי' להמקשה דמלאכת חוה"מ ד"ת ולכך הי' עדיף למינקט נכרי ואז הי' ידעינן דכ"ש כותי דיש חשש מ"ע על ד"ת מכח שליחות וא"כ מקושית המקשה דלעיל נודע לנו דמלאכת חוה"מ ד"ת בזה שפיר פריך הש"ס ות"ל משום לפ"ע היינו דאף א"נ דמיירי ביוכל לשכור שדה מנכרי דליכא לפ"ע אבל עכ"פ אחרי דס"ל דמלאכת חוה"מ ד"ת א"כ באיסור ד"ת נהי דליכא לפ"ע בכה"ג אכתי יש לאסור משום מסייע ומיושב הכל בס"ד ודו"ק ובני הרה"ג מ' חיים יחי' אמר ליישב קושית התוס' עפ"י מה שהעירו האחרונים לשי' הב"ח באו"ח סי' קס"ח לענין עני דאם יודעין בו שאינו נוטל ידיו אסור ליתן לו לאכול אבל בנוטל ידיו רק שיודעין שאינו מברך בהמ"ז מותר ליתן לו משום דלע"ע בשעה שנותנין לו אינו עובר איסור ומה שיעבור אח"כ מה לנו לעשות עיי"ש ומבואר דהיכי דאין המקבל עושה איסור