מהר"ש חלק ד רפז

הנ"ל וכן בפמ"ג שם ובסי' רמ"ו העיר על המכילתא מהא דמפורש בש"ס אמירה לנכרי שבות וכ' הפמ"ג לחלק דבחפץ של ישראל גם ע"ו עכו"ם אסור מה"ת אבל בחפץ של עכו"ם לצורך ישראל ליכא רק שבות ולפ"ז והי' ניחא הא דחוששין גם בשכירות למ"ע אף דבדרבנן ל"ח למ"ע לשי' הרמ"א יו"ד סי' פ"ז מ"מ לשי' המכילתא דיש איסור ד"ת שפיר חוששין למ"ע והנה הפמ"ג העיר עוד מסי' של"ד דמותר להוציא ספרים ע"י עכו"ם להצילם מן הדליקה ולשי' המכילתא הא איכא איסור ד"ת ותירץ די"ל בהוצאה דהוי מלאכה גרועה מותר מה"ת והסברא דקרא דלא יעשה אפי' ע"י אחרים במשמע קאי דוקא על שאר מלאכות הן בשבת והן ביו"ט אבל הוצאה דהותר ביו"ט עכצ"ל דהך דלא יעשה דמשמע אפי' ע"י אחרים לא קאי על הוצאה ושוב גם בשבת אינו אסור מה"ת ע"י עכו"ם דא"א לחלק הקרא לחצאין ולומר דבשבת קאי הקרא דלא יעשה גם לענין הוצאה וביו"ט יהי' קאי הקרא דוקא אשאר מלאכות זה הוא דבר שאי אפשר והנה באמת בתוס' פסחים ד"ה כ' דלמ"ד הבערה ללאו יצאה לא נאסרה ביו"ט וע"כ הכוונה דכיון דחזינן דהקילה התורה גבי הבערה שלא יה' חיוב מיתה בשבת ממילא ביו"ט מותר לגמרי עיי"ש וה"ה הכא בהוצאה דהותר ביו"ט שוב גם בשבת אמרי' דלא יעשה דמשמע אפי' ע"י אחרים קאי רק אשאר מלאכות ולא אהוצאה

ב) וראיתי בספר אשל אברהם שהעיר בהא דפליגי הפוסקים אי שביתת בהמתו נוהג ביו"ט דלשי' כמ"פ אינו נוהג ביו"ט וטעמם כיון דנלמד רק מקרא למען ינוח וקשה הרי בלא"ה א"צ להוות נוהג ביו"ט כיון דבשביתת בהמתו גם בשבת ליכא מיתה וכסברת התוס' פסחים ד"ה ומקודם שנבוא לדבר מזה נקדים דברי התויו"ט שבת פ"א משנה ה' דשביתת בהמתו בשבת הוא משום צעב"ח ולפ"ז אין לחלק בין שבת ליו"ט ובהג"ה בני יששכר שם תמה עליו דעיקר הטעם מלמען ינוח עיי"ש ובאמת י"ל נ"מ בין הטעמים במי שצריך לעבוד בבהמתו בשבת לצורך כבוד המלך א"כ לפי הטעם דנלמד מלמען ינוח דהוי עשה י"ל דאין כבוד המלך דוחה לעשה דש"ב דהשביתה בשבת חשיב עשה בפועל וכמ"ש הב"ט דבשובת בשבת חשיב כקיים העשה בפועל וא"כ אמרי' מאי אולמא האי עשה מהאי עשה וגם י"ל כיון דלאוין דשבת אינם נדחים ה"ה דהעשה דש"ב אינו נדחה מפני עשה אחרת וכסברת הר"י בתוס' קידושין דל"ד דל"ת שיש בו עשה גם הלאו אלים אבל לפי הטעם משום צעב"ח שפיר י"ל עדל"ת וכמ"ש בתוס' ע"ז די"א דעשה דכבוד המלך דוחה לאיסור צעב"ח

ג) ועוד י"ל נ"מ בין הטעמים עפי"מ שחקר הפמ"ג בפתיחה לה"ש בהא דמומר לחלל שבת נעשה מומר לכה"ת היאך הדין במומר לחלל שבת בש"ב אי נעשה מומר לכה"ת וכבר כ' בהג"ה תוס' רע"ק למשניות שבת פ"א משנה א' דאף דמומר לחלל שבת הוי מומר לכה"ת אפ"ה מכח לפ"ע לא נעשה מומר ובאמת כוונתו מבואר עפמ"ש בנמ"י פ"ח מסנהדרין דנהי דבאביזרייהו דג"ע יהרג ואל יעבור מ"מ אלפ"ע דג"ע לא יהרג כיון דלאו זה כולל כל איסורין ובשאר איסורין בלפ"ע בוודאי דיעבור ואל יהרג וה"ה בלפ"ע דג"ע דא"א לחלק הלאו דלפ"ע לחצאין עי"ש א"כ ה"ה בלפ"ע דשבת ג"כ י"ל דלא נעשה מומר הואיל דלפ"ע כולל כל האיסורין ובשאר איסורין בוודאי דל"ח מומר מכח לפ"ע וה"ה בלפ"ע דשבת ג"כ לא נעשה מומר לכה"ת ולפ"ז י"ל לענין ש"ב בשבת אי נעשה מומר ג"כ תלוי בזה דא"נ הטעם דש"ב מלמען ינוח דזה קאי רק אשבת שוב הי' מקום לומר דנעשה מומר אבל א"נ הטעם מכח צעב"ח דזה שייך גם בשאר איסורין ובשאר איסורין בוודאי דלא הוי מומר מכח צעב"ח וה"ה בצעב"ח דאיסור שבת ג"כ לא נעשה מומר ובזה יהי' מיושב קושית האשל אברהם הנ"ל דבאמת י"ל דלא דמי כלל לדברי התוס' פסחים הנ"ל בשלמא התם גבי הבערה דהיתה בכלל כל המלאכות ויצאה מן הכלל וכתבה התורה לאו מיוחד וחזינן דהתורה רצה לעשות מלאכה זו קלה טפי מכל המלאכות שפיר י"ל דלא נאסרה ביו"ט אבל ש"ב באמת לא הי' מעולם בכלל הקרא דלא תעשה מלאכה ורק דהתורה כתבה עשה מיוחדת לזה אבל הרי לא חזינן בזה שום קולא ושפיר י"ל דאין חילוק בין שבת ליו"ט לגבי ש"ב זולת מטעם שכ' הפוסקים כיון דש"ב נלמד רק מלמען ינוח וזה קאי רק אשבת אולם באמת כחקירת האשל אברהם העירו ג"כ האחרונים לענין מחמר אי נוהג ביו"ט והיינו לשי' הרשב"א יבמות ד"ו דבמחמר ליכא עשה דשבתון כיון דליכא בו מיתה וכיון דליכא מיתה במחמר גם בשבת שוב י"ל דביו"ט ליכא איסור מחמר כלל וכסברת התוס' הנ"ל

ד) ובדרך החידוד הי' מקום לומר בכוונת דברי התוס' עפי"מ שהעירו המפורשים לשי' הרמב"ם ז"ל דמילה בעכו"ם כשירה אמאי מילה דו"ש הרי אפלק"ש ע"י עכו"ם וכמ"ש בשעה"מ פי י"ב מהלכות ע"ז ועפ"י דברי התוס' שבועות ד"ג אולם כבר כ' הח"ס בזה דנהי דהתינוק יהי' חשיב נימול אבל עכ"פ מצוה המוטלת על האב למול את בנו א"א לקיים ע"י עכו"ם דאשל"ע עיי"ש, וכ"ז במצוה התלוי במעשה אבל בחמץ דעיקר קפידת התורה שלא יהי' לו חמץ וראי' לזה דהא קיי"ל דבאין לו חמץ אינו מחויב לקנות חמץ ולבערו וכמ"ש המנ"ח באריכות ושוב י"ל דגם בהשבית החמץ ע"י נכרי ג"כ חשיב כקיים המ"ע דתשביתו ולפ"ז הא שוב י"ל תשביתו ביו"ט ורק דיהי' משביתו ע"י עכו"ם אולם לשי' המכילתא דגם ע"י נכרי יש איסור ד"ת שוב א"א לומר תשביתו ביו"ט וכ"ז למ"ד הבערה לחלק יצאה א"כ עכ"פ גם הבערה בכלל הקרא דלא יעשה ורק שכתבה התורה לאו מיוחד כדי לחלק וכיון דהבערה אכתי הוו בכלל קרא דלא יעשה דמשמע אף ע"ו אחרים ושוב גם ע"י נכרי אסור מה"ת ושפיר א"א לומר תשביתו ביו"ט אבל א"נ דהבערה ללאו יצאה א"כ אף א"נ דלא כפשטות דברי התוס' ורק נימא דגם ביו"ט הבערה אסור אבל עכ"פ לא נכלל הבערה בכלל הקרא דלא יעשה דמשמע אפי' ע"י אחרים ושוב הבערה ע"י עכו"ם לא הי' אסור מה"ת ושוב שפיר למ"ד ללאו יצאה הי' מקום לומר תשביתו ביו"ט ורק דישביתו ע"י עכו"ם וא"כ לפ"ז לא נשמע לומר דהיכי דליכא מיתה בשבת ביו"ט הותר לגמרי די"ל דאסור ביו"ט ורק שיש עצה להשבית ע"י עכו"ם כן י"ל ע"ד החידוד נחזור לדברי הפמ"ג דבחפץ של ישראל גם ע"י נכרי אסור מה"ת ולכאורה יש להעור מאו"ח סי' רמ"ו בהשאיל חפץ מנכרי דצריך להוציאו מרשות הישראל מע"ש כדי שלא יסברו הרואים שהישראל צוה להוציאו בשבת וכ' הט"ז דלדידן דליכא רק כרמלית או בחצר מעורבת שרי ולשי' הרמב"ם ז"ל הטעם דמיחזי כמוכרו לו ולפ"ז קשה א"נ דל"ש מ"ע רק באיסור ד"ת וא"כ לפמ"ש הפמ"ג דבהוצאה דהוי מלאכה גרוע אז גם בשבת ליכא איסור תורה ע"י עכו"ם ושוב י"ל דל"ש לחוש למ"ע ונשמע ע"כ מכאן דלשי' המכילתא אין חילוק בין הוצאה לשאר מלאכות ולדידן דלעולם מלאכה ע"י עכו"ם ל"ח רק שבות שוב יהי' נשמע מכאן דגם בדרבנן יש לחוש למ"ע וכשיטת הש"ך בסי' פ"ז: