מהר"ש חלק ד רפו

פשיטא דמותרת להנשא דלענין איסור קטלנית בוודאי נאמנת לומר בתולה הייתי דחזקה"ג מסייע לה וכבר כ' הנמ"י דהא דבקטלנית מחמירין בב"פ הוי רק מטעם ספק וא"כ פשיטא דהיכי דחזקה"ג מסייע לה דלא מתו עוד שני בעליה דמותרת להנשא וכיון שמותר להנשא פשיטא דמגיע לה ג"כ הכתובה ונהי דלענין ממון אף חזקה"ג ל"מ מ"מ דבר זה לא גרע מאשה הניסת בע"א דאף דאין האחים יורדים לנחלה עפ"י ע"א מ"מ מגיע לה כתובה הואיל דמותרת להנשא עפ"י ע"ח חשיב בכלל לכשתינשא ושפיר מגיע לה כתובה וה"ה הכא וא"כ י"ל לפמ"ש לעיל דהיכי דגם המנה המחויב אינו מכח וודאי רק מכח ס"ס ל"ח בכלל הודאות פיו וא"כ הרי כבר הקשו בתוס' כתובות ד"ט דאמאי מגיע לה מנה בלא מצא לה בתולים הא יש ס' שמא זינתה תחתיו וברצון ותירצו דהוו ס"ס לחיוב שמא לאו תחתיו ואת"ל תחתיו שמא באונס וס"ס מועיל להוציא ממון וכ"ז לגבי מנה שפיר מועיל הס"ס אבל במה שהעיר הפנ"י די"ל דהוי בכלל מתשואיל"מ כתבתי לעיל דלק"מ הואיל דגם על המנה באמת יש ס' שמא זינתה תחתיו וברצון ושוב עכ"פ ל"ח בכלל אשר ואמר כי הוא זה וא"כ ה"ה הכא באמת לפי דברי היורשים הוי קטלנית ואסורה להנשא וממילא ל"ח בכלל לכשתינשא וממילא אין מגיע לה הכתובה ורק דמתירין לה להנשא מכח חזקה"ג המסייע לה וממילא חשיבה בכלל לכשתינשא ושוב מגיע לה מנה עכ"פ אבל עכ"פ גם המנה אינו חיוב וודאי ועיקרו מכח חזקה"ג דמותרת להנשא וממילא הוי בכלל לכשתינשא ומגיע לה מנה עכ"פ אבל עכ"פ גם המנה אינו חיוב ברור ושוב ל"ח בכלל אשר יאמר כי הוא זה ושפיר היורשים פטורים משבועת מב"מ וז"ב בס"ד ודו"ק

ו) אולם בגוף הדבר אי בכתובה קודם שנתגרשה חשיב בכלל חזקת חיוב או לא הדבר תלוי במחלוקת רש"י ותוס' כתובות די"ג דלשי' התוס' דבמתה האשה א"צ הבעל לזכות בכתובתה בתורת ירושה ורק דכ"ז שלא מת הוא מקודם לא התחיל החיוב כפיר קודם הגט ליכא חזקת חיוב אבל לשי' רש"י וכפי המבואר בשטמ"ק שם דהחיוב מתחיל תיכף ובמתה הבעל זוכה בהכתובה בתורת ירושה אז יצדק סברת הפלאה אבל מ"ש הפלאה לדחות קושית התוס' לא יוצדק דהרי התוס' לשיטתם שפיר קודם שנתגרשה ליכא חיוב וז"ב בס"ד

ז) נחזור לדינא אם הי' המכירה בלי תנאי שוב הי' מקום לומר דביורש אף באיא"פ פטור אבל בנ"ד הרי הי' המכירה בתנאי שאם לא ופרע יתבטל המכירה וא"כ בס' אי פרע אביהם חשיב ס' על התחלת המכירה ושוב בכה"ג י"ל קרקע בחמ"ק קיימא ודוקא בסד"ד שיטת הרשב"ם ב"ב דל"ב דאזלינן בתר חזקת הלוקח אבל בס' במציאות מוקמינן בחמ"ק ונודע דעת בה"ג מובא בחו"מ סי' קצ"א דבאינו מפורש בשטר שקיבל המעות נאמן המוכר לומר שלא קובל והרשב"א חולק ובשו"ת מהרי"ט סי' קנ"ב כ' דאם כבר החזיק הלוקח אעפ"י שלא הי' עוד ג"ש מ"מ כיון דליכא ריעותא במה שאין השטר בידו נאמן הלוה ונהי דאם לא נתן המעות נתבטל המקח וכמ"ש המח"א ובנה"מ סי' קצ"א וסי' קצ"ט ושוב י"ל אוקמה בחמ"ק אפ"ה י"ל מדהניחו להחזיק בהקרקע א"כ מוכח שכבר שילם ומכ"ש הכא דהמוריש החזיק בהמקומות יותר מג"ש והגבאים לא מיחו בו והיכא דיש גבאים מהני חזקה גם בשל קהל כמפורש בחו"מ סוסי' קמ"ט ובנה"מ שם מ"ש ליישב קושיית התומים שם משותפים עיי"ש ובפרט בדבר העומד למכור ונמכר עפ"י, הרב ובד"צ בצירוף הגבאים בוודאי דמועיל חזקתו כמפורש בסי' קמ"ט ובזה ל"ש לומר אם איתא דקנה הוי לי' להיות קול ז"א כיון דעל גוף המכירה ליכא בזה שום ספק ורק עיקר הספק אי פרע א"כ פרעון הדמים וודאי דל"ל קול ושוב שפיר הי' מועיל חזקת אביהם ע"כ הדבר ברור לענ"ד דא"א להפקיע זכות היורשים ורק אם יש רגל"ד שלא כרע אביהם אז יש להטיל שבועה על אשת המוריש וגם על היורשים אם לא שמעו מאביהם שחייב עוד בעד מקומות הנ"ל וכו מצאתי בשו"ת בי"ש חו"מ סי' מ"ז אריכות דברים בזה כנלע"ד בס"ד לדינא: ד' וישלח תרס"ב ראדימישלא יצ"ו

בשולי המכתב ובגוף סברת הפלאה דבס' זינתה ברצון חשיב הבעל לענין הכתובה בכלל איא"פ העירני בני הרה"ג מ' חיים יחי' מדברי הב"ש אה"ע סי' קט"ו סק"ח עיי"ש: הק' שמואל ענגיל חופ"ק הנ"ל. סי' ל"ח להרב הגדול חו"ב וכו' כש"ת מ' דובעריש ז"ל מוצד"ק דעמביץ יצ"ו

בדבר שאלתו באחד שיש לי מסחר קרשים היינו לחתוך עצם על קרשים וכעת שכר בית וחצר מנכרי והנכרי רוצה לעשות מלאכה אצל הישראל בשבת וי"ט בקבלנות והבית הנ"ל הוא בקצה העיר ושואל כת"ה אי יש מקים להתיר זה תורף השאלה

א) והנה מקור הדבר הוא בש"ס ע"ז דכ"א תניא רשב"ג אומר לא ישכיר לו את המרחץ מפני שנקראת על שמו ופריך הא לכותי שרי ואמאי הא קעביד בה מלאכה בחוה"מ ומשני חוה"מ לדידן נמי שרי ואח"כ קאמר אבל שדה מותר מ"ט דאמרי' אריסתי' קעביד אבל מרחץ אין דרכו באריס ת והדר תניא רשב"א אומר לא ישכיר אדם שדהו לכותי ופריך אבל לנכרי שרי מ"ט ומשני אומר אריס אריסתי' קעביד לרשב"א לית לי' רק נכרי ציית כותי לא. ציית מ"ט דאמר אנא גמירנא טפי מניך ופריך אי הכי ת"ל משום לפ"ע ומשני חדא ועוד קאמר עכ"ל הש"ס יצא ממסקנת הש"ס דלרשב"ג אם באמת שוכר עכו"ם לעשות לו מלאכתו בשבת אסור מדינא אבל במשכיר לו מרחץ דאז הנכרי עושה הכל בשבילו דכל ריוח מהמרחץ הרי הוא שלו אז ליכא איסור רק משום מ"ע והיינו שיסברו דהמלאכה הוא של הישראל והעכו"ם עושה רק בשביל הישראל והנה בגוף הענין בעכו"ם העושה מלאכת ישראל אי הוי איסור ד"ת או רק דרבנן נודע שיטת המכילתא דהוי איסור ד"ת דלא יעשה אף ע"י אחרים במשמע וממילא אף בנעשה ע"י מי שאינו בר שליחות ג"כ עובר דהתורה הקפידה שלא יהי' נעשה שום מלאכה בשבת בחפץ של ישראל ובט"ז סי' רמ"ג העיר בהא דמפורש שם דאם אין רוחצין רק שכיני הדירה מותר וקשה הא כ"מ שאסרו חז"ל משום מ"ע אפי' בח"ח אסור ותירץ משום דהכא לא נחשדו בד"ת וחזר והעיר מדברי המכילתא