מהר"ש חלק ד רפב

מכללו ושוב לא יוכל האיסור חמץ לחול עליו ושפיר אינו יוצא בה מ"ע דמצה וז"ב

ט) יצא דה"ה לענין אפלק"ש ג"כ יש חילוק בין מידי דהוי דחויה לבין מידי דהוי הותרה ממש ולכאורה בהא דפריך הש"ס וניגמור מהכא דלא דחי ולא מסיק אדעתיה דשאני הכא דל"ח בעידנא ממש ועכצ"ל דבאמת הקשה בתוס' דהכא איכא לתו"ע ותירצו דס"ד דסברת הוקש כבודם לכבוד המקום מהני אף לדחות לתו"ע וא"כ י"ל כיון דהכא ס"ד דידחה אף לתו"ע מכח הוקש כבודם ושוב ע"כ דא"צ למילף משום דוכתא ורק שדוחה מצד הסברא וא"כ כמו דהי' ס"ד דסברא זו מועיל אף לדחות לתו"ע וה"ה דס"ד דדחי אף כשאינו בעידנא ורק אחר דדחה הש"ס דסברא זו ל"מ שיהי' חשיב בכלל הותרה ממש שוב בעי בעידנא ושפיר קאמר מה להנך שכן הכשר מצוה הכוונה דנלמד מכב"צ ולא דמו להתם דשם כתיבה בצידה אבל הכא דהוו רק דחויה שפיר בעי שיהי' בעידנא ממש ולפי"ז א"ש הכל דלפי ס"ד דהש"ס דדחי מכח סברת הוקש כבודם ולא ילפינן משום דוכתא ורק דדחי מצד הסברא א"כ בוודאי דהי' חשיב הותרה מדס"ד דדחי אף ללתו"ע וגם דחי אף כשאינו בעידנא ממש וה"ה דס"ד דדחי אף באפלק"ש דבמידי דהוי הותרה אף באפלק"ש נמי דחי וז"ב

ובפשיטות י"ל קושית החכם הנ"ל שהקשה הרי אפלק"ש ע"י שיפקיר הבהמה והנלע"ד דבעי קרא אליבא דמ"ד דהגל"מ כממון דמי ולשי' הט"ז סי' ת"מ גם בבעין אמרי' דהגל"מ כממון דמי עי' בקצה"ח סי' שפ"ו ובספר ב"ט מ"ש בזה וכבר כ' בשאג"א סי' ע"ז דחמץ שקע"א לא מצי להפקיר דמאי יועיל ההפקר הרי גוף הדבר באמת אינו שלו ורק דהאחריות משוי לי' קנין א"כ הרי גם אחר ההפקר אכתי והי' קאי באחריותו ולפ"ז י"ל דבעי קרא במי שיש לו בהמה של חבירו בתורת שומר דחייב באחריות ואין לו בהמה אחרת להביא גוזלות וא"כ למ"ד דהגל"מ כממון דמי עובר בלאו דמחמר ובכה"ג ל"ש לומר דחשוב אפלק"ש בהיתר ע"י שיפקיר הבהמה ז"א דגם עכשיו גוף הבהמה אינו שלו ורק דעובר מכח זכות אחריות וזכות זה הרי והי' נשאר לו גם אחר ההפקר ושפיר בכה"ג בעי קרא דכיבוד אדו"ש ודו"ק היטב

י) ובזה יש לפלפל בש"ס בכורות די"ב בהא דהמפריש שה לפדיון פ"ח ר"א אומר חיוב באחריות ורבנן ס"ל דא"ח באחריות ואם מת הפ"ח קודם שנתן השה לכהן ר"א אומר הפ"ח יקבר והשה של הבעלים ולרבנן השה לכהן ופירש"י דלר"א כיון דחיוב באחריות לא זכה עוד הכהן בהשה ושפיר במת הפ"ח א"צ ליתן השה לכהן ולכאורה צ"ע לפי"מ דקיי"ל בקדשים שחיוב באחריות אפ"ה א"צ לשלם דו"ה בגנבו למ"ד דהגל"מ לאו כממון דמי ובפרט דמבואר בפסחים ד"ו דבאיתא בעינא לכ"ע דהגל"מ לאו כממון דמי ונהי דבחמץ עובר בב"י בקע"א התם הטעם מקרא דלא ימצא וכמ"ש ביד אפרים סי' ת"מ ואף א"נ כשיטת הט"ז דגם בבעין איכא למ"ד דדהגל"מ כממון דמי מ"מ הא חזינן דיש חיוב מעילה אף בקדשים שחייב באחריותו ואפי' לר"ש בש"ס מעילה די"ט ונשמע דעכ"פ חשוב הדבר של הקדש ורק דחשוב כאילו יש גם להמקדיש חלק בו אבל עכ"פ חשיב השה של כהן תיכף משעת הפרשה מדהועיל להפקיע האיסור הנאה מהפ"ח וא"כ אמאי במת א"צ ליתן השה לכהן אך י"ל עפי"מ דמבואר בבכורות די"ח דישראל שיש לו רועה כהן אמרי' אקנוי אקני לי' מקום בחצירו וזוכה עי"ז בוולדות וחשוב כחצר שלו ועיי"ש בריט"א שכ' דהשימוש משוי לי' קנין בהחצר וע' קצה"ח סי' קפ"ט ונודע שיטת הגאונים דחמצו של ישראל ברשות עכו"ם ובאחריות עכו"ם אינו עובר בב"י משום ק בבתיכם והעיר הב"ט דגם היכי דהאחריות הוא על המפקיד ג"כ לא והי' עובר משום דל"ח בבתיכם וכ' דכבר העיר ברא"ש די"ל דע"י שהשאיל לו מקום להניח בו חמצו שוב מיקרי ביתו של המפקיד ורק אם הנכרי קע"א אז לא השאיל את המקום למפקיד דהרי צריך המקום בעבורו שלא יאבד החמץ ולהתחייב. אחריות ושפיר אין המפקיד עובר אבל אם המפקיד הי' במקבל אחריות שוב הי' נקנה המקום להמפקיד ושוב הי' מיקרי בבתיכם עכת"ד ובתוס' בכורות די"ח מוכח דע"י הקנאת החצר להרועה חשוב כאילו הרועה מוחזק ולכאורה י"ל דגם בהפריש השה ומת הפ"ח יש אומדנא דאדעתא דהכי שומות הפ"ח לא הי' מפריש השה לפדותו ורק די"ל כיון דפודהו בשה כל דהו שוב ל"ח בכלל אומדנא ברורה די"ל דבעד דבר מיעוט לא רצה להכניס א"ע לבית הספק מכח חשש שמא יבוא לידי תקלה להשתמש בהפ"ח ולעבור ס' איסור תורה וכיון דעכ"פ משעת הפרשה פקע הא"ה מהפ"ח ונעשה השה של כהן שוב א"א להפקיע זכותו מספק וכסברת הרשב"א דבס' בתנאי לענין מכירת קרקע לא מוקמינן בחמ"ק משום דלא אתי ס' תנאי ומבטל מכירה וודאי ע' מלמ"ל פט"ז מטוען וכ"ז אם תוכף זכה בו הכהן קנין גמור ועי"ז נקנה לו מקום שעומד בו השה וחשיב כעומד ברשות הכהן לגמרי ושוב מס' א"א להפקיע זכותו אבל אם עדיין לא זכה בו הכהן וחשיב בעומד עוד ברשות הבעלים שוב מועיל האומדנא לבטל זכותו של הכהן כיון דהבעלים חשיבי מוחזקים וא"כ י"ל דלרבנן דאינו חייב באחריות השה א"כ תיכף נקנה מקום עמידת השה לכהן שוב ל"מ אומדנא לבטל זכית הכהן אבל לר"א דבעלים חייבים באחריות השה א"כ נהי דהשה חשוב לגמרי של הכהן מ"מ עכ"פ לא הקנו לו הבעלים מקום עמידת השה דהא משתמר לצורך הבעלים כדי שלא יאבד ויתחייב באחריות וכיון דהוי כאינו עדיין הבעלים מוחזקים בו ע"י מקום עמידת השה דחשיב חצירו שפיר מהני אומדנא לגרע זכות הכהן כיון דהכהן ל"ח מוחזק ובאמת גוף השה י"ל דהוי של כהן ואפי' לר"א מ"מ זכות אחריות של הבעלים לא מפקיע קנינו של הכהן בהשה ורק כיון דהכהן ל"ח מוחזק מועיל האומדנא לגרע זכותו וז"ב בס"ד ודו"ק

יא) נחזור לפשטות דברי התוס' דמה"ת הא יש עצה שישא ממזרת ומדרבנן שוב אין להרבות ממזרים א"כ ל"ש עדל"ת כיון דאפלק"ש מה"ת ונהי שכתבתי לעיל די"ל ממנ"פ מה"ת דחי אף באפלק"ש ולענין דרבנן הא מדרבנן שוב אאפלק"ש מ"מ כבר הבאתי די"ל דוקא במידי דהותרה אז מה"ת דחי אף באפלק"ש אבל במידי דהוי רק דחויה שפיר אף מה"ת לא דחי באפלק"ש י אך באמת י"ל לפמ"ש האחרונים בהסבר הענין דעדל"ת משום דאונסא כמאן דלא עבר על הל"ת אבל אונסא כמאן דעביד לא הוי כמפורש בירושלמי פ"ג דקידושין וא"כ י"ל דגם באנוס מכח איסור דרבנן נמי חשיב אנוס וכמ"ש בתוס' שבת ד"ד ובכ"מ פ"ו מהחו"מ וכהא דש"ס כתובות ד"ב דבאנוס בתקנתא דרבנן אינו מעלה לה מזונות וכעין זו כ' בתוס' מגילה ד"ט דהיכי דהוי בתקנת ב"ד אין להקפיד שיהי' חשוב בכלל מחוסר בגדים ולזה מוכרח לומר משום דמעלין בקודש ונשמע דכיון דאנוס מכח הדרבנן ל"ח בכלל מחוסר בגדים יצא דבהא דעדל"ת יש ב' טעמים או דהוי