מהר"ש חלק ד רפא

על האשה נשי' כמ"פ ושוב ל"ש עדל"ת וע"כ דהמתירין במקום יבום הוי משום הותרה ושפיר י"ל כוון דגם בביאה הראשונה הי' שייך הטעם דקטטה ואפ"ה הותרה ושוב שפיר אמרי' כיון שכנסה נעשית כאשתו לכל דבר והר"ז דומה לכה"ד שנשא אלמנה ונתמנה אח"כ להיות כה"ג וז"ב

ד) וכה ראיתי בשו"ת ח"ס או"ח סי' פ"ה שכ' ג"כ דדחיית טומאה לא דמי לדחיית עשה לל"ת במה שהעיר שט לרבא דסובר דבמידי דהוי הותרה לא אמרי' מגו דאשתרי א"כ לשיטתו אין לומר ג"כ מתוך שהותרה לצורך וכו' ומה"ט לרבא בעי דוקא צורך קצת ולפ"ז העיר בהא דקאמר בש"ס מנחות דע"ב שאני התם דכבר דחתה שחיטה את השבת והרי בהותרה לא אמרי' מגו ועכצ"ל דדחיית טומאה נא דמו לדחיית קרבנות בשבת וה"ה לדחיית עשה לל"ת עיי"ש ובזה י"ל ג"כ מה שהעירו המפורשים בש"ס מנחות הנ"ל דפריך דהקטר חלבים יהי' אסור בשבת משום דאפשר בלילה וקשה מש"ס פסחים דנ"ט דמבואר דמותר להקטיר בלילה כשניתותרו ופירש"י משום דראוי מבע"י וא"כ בשבת דאסור ביום שוב גם בלילה אסור משום עשה דהשלמה עכת"ק ולכאורה י"ל דלפי"מ דס"ד דהש"ס דהקט"ח של שבת אדו"ש וע"כ דעל הקט"ח של שבת לא נאמרה עשה דהשלמה א"כ ממילא בלילה חשיב זמנו וכה"ג כ' בתוס' מנחות דנ"א ודצ"ה דאי לחה"פ אדו"ש ע"ש חשיב זמנו וחוץ לזה י"ל דא"נ דאסור להקטיר בלילה מכח עשה דהשלמה שוב הי' חשיב לא אפשר ושוב מהראוי לומר דידחה שבת ושוב שפיר חשוב ראוי מבע"י ושוב שפיר מותר להקטיר בלילה ושוב שפיר א"צ לדחות שבת ואף דא"נ דאדו"ש שוב נא והי' ראוי מבע"י ושוב יהי' אסור להקטיר בלילה ושוב מהראוי שידחה שבת אבל עכ"פ איך אפשר לומר שידחה שבת דהרי א"נ דדו"ש שוב יהי' מותר להקטיר בלילה ושוב מהראוי לאסור להקטיר בשבת דכל היכי דההיתר כרוך באיסור ואיסור בהיתר אזלינן לחומרא כמ"ש בתוס' פסחים דכ"ו וב"מ ד"ל וז"ב

ה) והנה כה"ג העיר דאף א"נ דר"ג גזר גם במקום מצוה אפה היכי דלא קיים פ"ו י"ל עדל"ת באמת ז"א דבכה"ג ל"ש עדל"ת משום דניתקן לטובתה ובגזל ל"ש עדל"ת והמתירין אינו מטעם דחויה רק הותרה דלא גזר כלל בכה"ג

ו) והנה כה"ג הביא דברי התוס' גיטין דמ"א דל"ש עדל"ת משום דל"ח בעידנא והביא דברי הטו"א ריש חגיגה שהעיר שדברי התוס' סותרים א"ע לדברי התוס' יבמות ד"צ והאריך בזה בפלפול נחמד ולענ"ד נראה ליישב הכל ונקדים מה שהעור עפי"מ דהקשה בתוס' דהא יוכל לישא ממזרת ותירצו דאין תקנה להרבות ממזרים בישראל והרי דבר זה וודאי דאינו רק מדרבנן וא"כ מה"ת אכתי אפשר שישא ממזרת ושוב ל"ש עדל"ת עכת"ד, ולכאורה יש להעיר לשי' התוס' מנחות ד"מ דהא דבאפלק"ש לא דחי הוי רק מדרבנן אכתי י"ל עדל"ת ואי דמה"ת אפשר שישא ממזרת מ"מ מה"ת גם באפלק"ש דחי ואי דמדרבנן לא דחי באפלק"ש מ"מ מדרבנן ל"ח אפלק"ש דהרי אין להרבות ממזרים וצ"ע להבין דבריו ונקדים מה שהעיר ח"א ביבמות ד"ה דיליף הש"ס עדל"ת שיב"כ מאיש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו טעמא דכתב רחמנא הא לא"ה דחי מאי לאו בשחיטה ובישול ומשני לא בלאו דמחמר והעיר לשי' הסוברים דמחמר אינו נוהג בבהמת אחרים או בבהמת הפקר א"כ למ"ל קרא דכיבוד או"א אינו דו"ש בלאו דמחמר הרי אפלק"ש ע"י שיפקיר הבהמה ואין לומר דבעי קרא בגוונא דאביו צוה לו לחמר דוקא אחר בהמתו ז"א דא"כ מאי משני הש"ס מה להנך שכן הכשר מצוה וכ' התוס' הכוונה משים דבשעת עבירת הל"ת אכתי לא מקיים המצוה עד שיביא הגוזלות ואי הי' מיירי בכה"ג א"כ בזה שמחמר ג"כ איכא קיום מצוה וע"כ דלא מיירי בכה"ג ושוב תיקשי הרי אפלק"ש ע"י שיפקיר הבהמה עכת"ק והנה לכאורה בלא"ה א"א לומר דמיירי שצוה נו אביו לחמר דוקא אחר בהמתו מדכ' הרשב"א שם דעיקר מצות כיבוד אב הוי רק במידי שיש הנאה לאביו כגון הבאת גוזלות אבל בצוה לו אביו דבר דלית בו הנאה ליכא מצות כיבוד וא"כ בזה שצוה לו אביו לחמר דוקא אחר בהמתו הרי לאביו באמת ליכא שום נ"מ אם יחמר אחר בהמתו או אחר בהמת אחרים ושוב בכה"ג ליכא מצית כיבוד ושוב הדרא קושיא לדוכתא למ"ל קרא דכיבוד אב אדו"ש בלאו דמחמר הא אפלק"ש ע"י שיפקיר הבהמה אך לשי' התוס' מנחות הנ"ל דמה"ת אף באפלק"ש ג"כ דוחה לק"מ אולם כבר כ' הישי"ע דדברי התוס' קאי רק אכלאים בציצית דכתובה בצידה והוי הותרה אז אף דאפלק"ש ג"כ דוחה אבל היכי דלא כתיבה בצידה דהוי רק דחויה אז גם מה"ת נא דחי באפלק"ש ובזה והי' ניחא שני דברי התוס' ולא יסתרו דברי התוס' מגיטין דמ"א ליבמות ד"צ דביבמות דקאי אכלאים בציצית שפיר כתבו די"ל דל"ח בעידנא ואפ"ה דחי הואיל דהוי הותרה ובהותרה דחי אף אי נ"ח בעידנא כמו דדחי אף היכי דאפלק"ש אבל בגיטין דקאי רק לענין דחויה דאז לא דחי היכי דאפלק"ש וה"ה דלא דחי היכי דאינו בעידנא וז"ב

ז) ובזה יש לפרש דברי הירושלמי בהא דהקשה במצה של חדש דנימא עדל"ת ומתרץ משום דלא כתיבה בצידה ולכאורה הדבר צ"ב דהא כבר נשמע דעדל"ת אף היכי דאינו כתיבה בצידה ובזה ניחא דלכאורה הי' קשה להירושלמי קושית המפורשים דבלא"ה נ"ש עדל"ת משום דל"ח בעידנא דאיסור יש גם בח"ש ומ"ע אינו רק בכזית ורק לשי' התוס' יבמות הנ"ל דכלאים בציצית ג"כ ל"ח בעידנא ואפ"ה דחי וע"כ הטעם או דהכשר מצוה הוי בעידנא כמ"ש הרנב"ר בנמ"י ב"מ ד"ל או כסברת פסקי תוס' זבחים דצ"ז דהיכי דא"א בע"א דחי אף כשאינו בעידנא ושוב גם במצה הי' דוחה אף כשאינו בעידנא ממש ולזה משני בירושלמי דוקא בכב"צ דחשיב הותרה שפיר דחי אף דל"ח בעידנא אבל במצה של חדש דרק מכח דחויה קאתינן עלה שפיר לא דחי הואיל דל"ח בעידנא וז"ב

ח) ועוד י"ל בביאור דברי הירושלמי לפי"מ דמפורש בחולין דק"ג לענין טריפה אי מצי לחול אאיסור אמ"ה דלחד מ"ד מידי דחל אחלב ה"ה דחל אאמ"ה ואידך שאני חלב דהותר מכללו וחשיב קיל והנה בתוס' יבמות ד"ה כ' דהא דכלאים ל"ח הותר מכללו אצל בגד"כ משום דהוי רק דחויה וכבר תמהו המפורשים איך ס"ד בחדש לומר עדל"ת הא אם יתחמץ לא והי' איסורו משום ב"ת חמץ וכהא דפסחים דל"ה ורק אי חדש לגבי מצה הו' בגדר הותרה א"כ הי' איסור חדש חשיב קיל ושוב הי' יכול איסור חמץ לחול עליו, אבל כיון דהוי רק דחויה א"כ ל"ח הותר מכללו וכהא דכלאים לגבי בגד"כ ושוב אם יתחמץ אכתי יהי' מונח עליו איסור חדש ושוב לא יהי' חשיב איסורו משום ב"ת חמץ ושפיר לא יוכל לצאת בה מ"ע דמצה וא"כ י"ל דזה כוונת הירושלמי דכיון דאינו כתיבה בצידה ושוב חדש לגבי מצה ל"ח הותרה רק דחויה ושוב ל"ח הותר