מהר"ש חלק ד רפ

קטטה עכת"ד באמת כבר הרגיש בזה בישי"ע אה"ע סוסי' קנ"ט דמה"ט דדחינן יבום מפני קטטה וה"ה דחדר"ג דוחה יבום מפני קטטה ועיי"ש שהעיר דלכאורה גם בח"ל פריך הש"ס דנימא עדל"ת ומשני גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה וא"כ בחדר"ג לשי' הסוברים דלא הי' התקנה רק לכתחילה אבל בכבר נשאה אינו מחויב לגרשה ושוב תיקשי דנימא עדל"ת וכ' דכיון דרחמנא גופה אמרה דבאינו חפץ לייבמה עיקר הזיקה הוי לחליצה א"כ מכח החשש קטטה חשיב כאינו חפץ לייבמה ושוב ל"ש עדל"ת דליכא כלל מצות יבום בכה"ג ודוקא בח"ל דבעצם הרי חפץ בה וכהא דכ' הר"ן בהא דבלא הכיר בה שהוא ח"ל ואפ"ה צריכה גט והטעם משום דבאיסור אדם מתפייס וא"כ כיון דבעצם חפץ בה ורק מכח איסור אנו אומרין שלא לייבמה בכה"ג שפיר פריך הש"ס דנימא עדל"ת הואיל דבעצם חפץ בה אבל בחדר"ג דהוי מכח קטטה א"כ הרי אינו חפץ בה בעצם ושוב ליכא כלל מצות יבום ושפיר ל"ש עדל"ת עיי"ש

ב) והנה כה"ג הביא קושית הגרעק"א בהא דלשי' הסוברים דר"ג לא גזר כלל במקום יבום ולשי' כמ"פ הטעם משום דלא גזר במקום מצוה ולא משום דאשה הקנו לו מן השמים וממילא התם הרי חזינן דאף ביאה שניה מותרת ואמאי בנשתטית אחר שנתרפאה חוזר הדבר לאיסורו ומדוע יהי' גרע מהא דהתם אף ביאה שניה מותרת עכת"ק והנלע"ד עפ"י מ"ש הר"ן לענין סתם יינם דאי לאו משום בנותיהן לא היינו גוזרין אטו יי"נ ממש רק אחר שאסרו חז"ל בשתיה משום בנותיהן א"כ הרואה לא ידע שיש בזה איסור מכח בנותיהן ויסבור שהוא יי"נ ממש ונטעה לומר דגם יי"נ ממש מותר בהנאה עיי"ש וכעין זו כ' בט"ז יו"ד סי' קט"ו סק"י לענין גילוי דאף במקום דל"ש חשש גילוי מ"מ בגבינות שיש טעם אחר לאסור נהי דלא קיי"ל כטעם הלז מ"מ הרואה וסבור שיש בזה טעם אחר לאסור ויסבור להתיר אף במקום שיש חשש גילוי דהרואה אינו יודע אם הלכה הוא דלא כאותו הטעם וכסברת התוס' ב"מ דט"ז דבדבר התלוי בפלוגתא ל"ש אדם יודע ובספרי ח"ב סי' ל"ד הארכתי בזה ולפ"ז י"ל בנ"ד באמת בנשתטית לא הי' בעי כלל היתר ק"ר כיון דכל חדר"ג הוא רק מכח קטטה וא"כ בנישתטית דאין נה דעת כלל א"כ עכשיו הרי ל"ש כלל החשש קטטה ורק די"ל דעכ"פ בעי ק"ר הואיל דיש שיטת חכמי ספרד דחדר"ג הוא משום מילתא דאיסור נהי דלדידן העיקר הוא מכח חשש קטטה וכמ"ש בשו"ת ד"ח אה"ע ח"ב סו' ל"ג אבל אכתי יש חשש מפני הרואין שיסברו דחדר"ג אינו מכח קטטה לחוד רק משום מילתא דאיסור ג"כ ומילתא דאיסורא הא שייך גם בנישתטית וכשיראו דבנשתטית מתירין אף בלי ק"ר יטעו להקל בכל החדר"ג לכך הוצרכו ק"ר גם בנשתטית ושוב לא יבואו לידי טעות וא"כ י"ל לפמ"ש בתוס' זבחים דל"ב דדוקא במחנה שכינה דשאר מצורע אסור וכאן הותר שייך לומר מגו דהותר לצרעתו אבל לענין מחנה לויה ל"ש לומר מגו לפי ששם מצורע לא נאסר מעולם עיי"ש ולפ"ז י"ל דוקא ביבום דגם בשעת יבום הרי הי' שייך הטעם דקטטה ואפ"ה הותר היבום ואינו מכח דחויה דהא בדחויה בעי שיהי' בעידנא והכא י"ל דל"ח בעידנא דהחדר"ג עובר מיד ומ"ע דיבום עכ"פ ליכא רק בגמ"ב וכמ"ש בתוס' גיטין דמ"א ואף א"נ דחדר"ג דהוי רק ד"ק חשיב קיל ושוב י"ל דבכה"ג לא בעי בעידנא וכסברת התוס' פסחים דנ"ט דמחמור לקל לא בעי בעידנא מ"מ אכתי י"ל דחדר"ג דהוי לטובת האשה ל"ש עדל"ת דדמי לגזל דל"ש עדל"ת וע"כ דאינו מדין דחויה רק הותרה ממש והיינו דר"ג לא גזר כלל במקום יבום שפיר י"ל מגו דאישתרי ביאה ראשונה ה"ה ביאה שניה וראי' לזה דלהמתירין ביאה שניה ביבום אינו מכח דחויה רק הותרה מהא דבח"ל לא אמרי' עדל"ת משום גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה ואמאי לא נימא כיון שכנסה נעשית כאשתו לכל דבר וע"כ כמ"ש בתוס' יבמות ד"ח ובדף כ' דהיכי דהוי רק מכח דחויה לא אמרי' כיון שכנסה נעשית כאשתו לכל דבר אבל היכי דהוי הותרה שפיר אמרי' כיון שכנסה נעשית כאשתו לכל דבר ומדחזינן ביבום דגם ביאה שניה מותרת ע"כ דאינו מטעם דחויה רק הותרה אבל בנשתטית דבשעה שנשא השניה לא הי' שייך כלל החשש קטטה דאז הראשונה לא היתה בת דעת כלל ונהי דגם בנשתטית בעי ק"ר מ"מ עיקר הטעם כדי שלא יבואו להקל בכל החדר"ג אבל עכ"פ גוף החשש קטטה ל"ש אז ורק דעכשיו אחר שנתרפאה נתעורר החשש קטטה א"כ בכה"ג ל"ש לומר הואיל ואישתרי כיון אז בשעה שהיתה נשתטית לא הי' שייך כלל חשש קטטה ושוב לא הי' שייך אז האיסור כלל ושוב ל"ש לומר מיגו דאשתרי כיון דאז לא הי' שייך כלל החשש קטטה וכסברת התוס' זבחים הנ"ל וז"ב

ג) ונהי דיש להעיר לרבא בזבחים דל"ב דרק בדחויה אמרי' מ"ל חד דחויה מ"ל ב' דחויות א"כ אדרבה טפי הי' לנו לומר מיגו דאידחי במידי דהוי מכח דחויה אך באמת ז"א דדחיית ל"ת לא דמי כלל לדחיית טומאה דהרי חזינן דאין עדל"ת שיב"כ והכא נדחה טומאת הגוף שהוא בכרת לגבי ק"צ וע"כ דהתם הוא ענין אחר דגזה"כ דטומאה נדחה מקרא דבמועדו או מקרא דאיש ורק דפליגי ר"י ור"ש דר"י סובר כיון דגזה"כ גבי טומאה דנדחה חשוב הותרה ור"ש סובר כיון דהוי ענין מקרה חשוב רק דחויה וכמ"ש בשו"ת עט"ח או"ח סי' ד' ליישב דברי הכ"מ פ"ב משבת מהא שתמהו עליו מש"ס יומא דמ"ז עכ"פ מבואר דדחיית טומאה גבי ק"צ אינו כמו דחיית עשה לל"ת ושפיר סובר רבא התם מ"ל חד דחויה מ"ל ב' דחויות אבל דחיית עשה לל"ת הרי חזינן דבעי בעידנא ולכ"ע עכ"פ בעי שיהי' הכשר מצוה ושוב שפיר י"ל בביאה שניה דלא הוי אף חלק מן המצוה דלא נדחה ושפיר י"ל בחדר"ג דל"ש עדל"ת וע"כ צ"ל בטעם המתירין במקום יבום משום דר"ג לא גזר כלל במקום מצוה וחשיב הותרה ממש בכה"ג שפיר י"ל דהואיל ואישתרי אישתרי לגמרי וגם י"ל דאף דס"ל לרבא דבדחויה אמרי' מ"ל חד דחויה מ"ל ב' דחויות מ"מ בעו עכ"פ שיהי' באים שני הטומאות כאחד היינו שיהי' עכ"פ שניהם רגע א' בב"א ושפיר י"ל הואיל דנדחה שם טומאה א' ה"ה דנדחה שם טומאה השניה אבל היכי דאינם בב"א אף רגע א' בכה"ג ל"ש לומר מגו דאשתרי הואיל דבשעת ביאה שניה כבר הביאה ראשונה אונו בעולם ורק דנרצה לומר כיון שכנסה נעשית כאשתו לכל דבר בזה כבר כ' התוס' דבמידי דהוי דחויה ל"ש לומר כיון שכנסה נעשית כאשתו לכל דבר וז"ב ועוד יש להביא ראי' דהמתירין אינו מכח דחויה רק דחשיב הותרה הואיל דכבר כ' בספר תורת גיטין דל"ש עדל"ת בחדר"ג משום דגם אשתו עוברת ואין לה לעבור בחדר"ג בשביל עשה דידי' וכמ"ש בתוי"ש כתובות ד"מ ובאמת כבר העירו הכפ"ת והפנ"י בהא דפריך בש"ס גבי יבום דנימא עדל"ת וקשה לשי' הסוברים דעשה דיבום ליכא באשה א"כ ל"ש עדל"ת דאין לה לעבור בלאו בשביל עשה דידי' וע' במנ"ח מצוה א' מ"ש בזה אבל בחדר"ג דהוי גם על האשה ולא כשיטת הלק"ט המובא בבאה"ט אה"ע סי' א' והעשה דיבום הרי ליכא