מהר"ש חלק ד רעג

קיימת שיהי" לבן הבכור חלק בכורה עכת"ד

א) באמת לענ"ד יש לחלק דבשלמא התם שצוה ליתן לעניי א"י א"כ הרי לשי' כמ"פ אמרי' בצדקה אמל"ג וזכו בו עניים מיד ולשי' הרמב"ם גם יורשיו חייבים לקיים נדרו ואפי' להסוברים דלא אמרי' בצדקה אמל"ג ואין עליו רק חיוב נדר וממילא יורשיו פטורין כמבואר בחו"מ סי' רנ"ב בהג"ה כ"ז היכי דלא הי' רק לשון נדר אבל היכי דהחיוב נכתב בשטר והי' אז שכ"מ נהי דנכתב בלשון מתנת בריא אפ"ה מפרשין שהי' טעות בהלשון כדי שלא יתבטל נדרו כיון דבאמת כבר נתן ואמרנו דנדר בלב שלם א"כ י"ל אאמד"ל ובוודאי דרצה ליתנו באופן שלא יוכל לחזור בו ונהי דקיי"ל כרבנן דלא אמרי' אאמד"ל ומה"ט במקדיש מע"י לא אמרי' דהקדיש ידים לעושיהן שאני התם דהוי הספק על התחלת ההקדש כיון דמקדיש דשלב"ל לא חל כלל ההקדש א"כ כיון דיש ס' על גוף חלות ההקדש א"כ שוב שייך החמ"ק ושפיר ס"ל לרבנן דל"מ הסברא דאאמד"ל לגרע חמ"ק של הבעלים אבל הכא דעכ"פ חל עליו חיוב נד ועיקר הספק אי יכולת ביד היורשים לחזור מחיוב הנדר שקיבל אביו על עצמו בכה"ג שפיר דלכ"ע אמרי' אאמד"ל כדי להעמיד החיוב נדר במקומו אבל בנ"ד דבצוואה ב' הרי לא נכתב שיטול הבכור החלק בכורה ושמא הי' הכוונה שיטלו כולם ביחד בתורת מתנה וא"כ חשוב כספק על גוף התחלת זכיות הבכור דבצוואה ראשונה אכתי לא התחיל הזכיה דבחיי אביהם אין להם שום זכות בירושה א"כ שפיר י"ל דמספק אינו יכול הבכור להוציא ונהי די"ל לכאורה להיפוך דאף לר"מ דס"ל אאמד"ל ואמרי' דהכוונה ידים לעושיהן אפ"ה י"ל דוקא התם בדשלב"ל דא"נ שנתכוין להקדיש מט"י לחוד לא יחול ההקדש כלל א"כ י"ל שנתכוין באופן היו"מ אבל הכא דבאמת גם בדיבור לחוד חל החיוב לשי' הרמב"ם א"כ י"ל דטעה עצמו וחשב דסגי בדיבור לחוד וכסברת התוס' בכמ"ק דבדבר התלוי בפלוגתא ל"ש לומר אדם יודע וכה"ג מצינו בחו"מ סי' מ"ב דהיכי שיתבטל כל השטר לא אמרי' יד בעל השטר עה"ת ואפ"ה אם אפשר לומר שטעה וסבר שמועיל קנין כזה שוב אמרי' דהטעה א"ע ועיי"ש בסמ"ע אך באמת ז"א כיון דגם בדשלב"ל יש מ"ד דס"ל אדם מקנה דשלב"ל ואפ"ה מצינו בגמרא דאף אי הי' סובר ר"מ אאמדשלב"ל אפ"ה נאמר דכוונתו ידים לעושיהן וע"כ דגם בדבר התלוי בפלוגתא אפ"ה אם הוא הלכה פסוקה כדיעה א' שוב אמרי' דוודאי הקנה באוהיו"מ לכ"ע וה"ה בנידון של הרמ"א הואיל דהלכה דבעי קנין ובנדר לחוד אין להוציא מהיורשים שוב אמרי' דוודאי הקנה באוהיו"מ ולא אמרי' שהקנה בדיבור לחוד מדחזינן שלא הספיק א"ע בדיבור לחוד ורצה דוקא לכתוב שטר א"כ תולין ג"כ שהי' במתנת שכ"מ והא דלשון השטר נכתב בלשון מתנת בריא נוכל לתלות בטעות סופר ושפיר מדברי שו"ת הרמ"א ליכא שום הוכחה לנ"ד

ב) ולפ"ז י"ל שיטות הסוברים דלקטן שהגיע לעונת הפעוטות יוכל להקנות לו אתרוג ביו"ט א' והעירו המפורשים דהא קנין דרבנן ל"מ לד"ת לשי' כמ"פ ועפ"ז ניחא דכבר כ' באב"מ סי' כ"ח להוכיח מש"ס יבמות דס"ו דלמ"ד ס' ד"ת מה"ת לחומרא ע"כ דסובר דקנין דרבנן מהני לד"ת ובטעה"מ כ' דזה תלוי בפלוגתא אי יאוש קני ומה"ט שיטת הריב"ש דבס' גזל מהני שינוי החוזר הואיל דבס' גזל ממנ"פ אי סוברין ס' ד"ת מה"ת לחומרא שוב ע"כ דקנין דרבנן מועיל לד"ת ומדרבנן הא שוב גם שינוי החוזר מהני ואי סוברין ס' ד"ת מה"ת לקולא ורק מדרבנן לחומרא שוב לענין דרבנן מועיל קנין דרבנן וכמבואר ברמ"א אה"ע סו' מ"ב וע"כ צ"ל דהא דאוונכרי חשיב וודאי גזל וכמ"ש בשעה"מ פ"א מגירושין ונימא דקנין דרבנן ל"מ לד"ת ולפ"ז י"ל דכבר העירו המפורשים בהא דלא ליקני לולב לינוקא הא הוא נתן במעמ"ל ואם לא יוכל להקנות בחזרה שוב המתנה בטילה ורק שכ' הר"ן דהוו כמפליג בדברים כיון דידע דאם יתלה המתנה בתנאי לא יתחיל המתנה ושוב אמרי' אאמד"ל ובוודאי הסכים שיתקיים המתנה וכ"ז היכי דלא הגיע לעונת הפעוטות א"כ הא ליכא שום ס' שיחול המתנה אם יצטרך לקיים התנאי וע"כ דהוי כמפליג בדברים וכמ"ש הרמ"א בסי' מ"ב דהיכי שיתבטל כל השטר לא אמרי' וד בעל השטר עה"ת אבל אם הגיע עונת הפעוטות דעכ"פ למ"ד דקנין דרבנן מהני לד"ת יוכל המעשה לחול אף אם יצטרך לקיים התנאי א"כ נהי דמספקא לן אי קנין דרבנן מהני לד"ת ומה"ט החמירו המח"א והמטה אפרים לשלם מעות בעד האתרוג קודם החג אבל עכ"פ יוכל לומר שטעה וסבר שיוכל המתנה לחול אף אם יצטרך לקיים התנאי וא"כ הנותן יצא ממנ"פ דאי דרבנן מהני לד"ת בוודאי דמועיל ואי ל"מ לד"ת שוב א"א לקיים התנאי והמתנה בטילה וז"ב בס"ד

ג) ומה שהעיר דכיון דבצוואה האחרונה לא נזכר לשון מתנה א"כ יוכל להיות דהי' בתורת ירושה ובתורת ירושה הרי אינו יכול לגרוע מהבכור חלק הבכורה וכמפורש בחו"מ סי' רפ"א

באמת דבר זה פשוט דבתורת ירשה לא יוכל לגרוע חלק בכורה מהבכור וגדולה מזו נסתפקו כמה פוסקים די"ל דאף מחילת הבכור ל"מ בחיי אביו ע' קצה"ח סי' רע"ח ונה"מ שם וגם נודע מחלוקת מהרי"ט עם הרא"ש מובא בקצה"ח סי' רפ"א אי גם במת הבכור בחיי אביו אי בניו יכולים לתבוע חלק בכורה אף שזקינם צוה שיטלו כולם בשוה עיי"ש אבל בנ"ד י"ל נהי דלא נזכר בצוואה האחרונה לשון מתנה אפ"ה כבר כ' ברשב"ם ב"ב דקל"ג ע"א דהיכי דנא נזכר לא לשון מתנה ולא לשון ירושה מהני משום דבוודאי נתכוין שיהי' באוהיו"מ דאל"כ יהי' דבריו לבטלה עיי"ש ונהי דלדידן לא אמרי' אאדמ"ל מ"מ כבר כ' בריטב"א דנ"ח דהיכי דא"צ להוסיף דיבור רק לפרש דבריו לכ"ע י"ל אאמד"ל א"כ ה"ה הכא בוודאי דצוואה האחרונה נעשה בתורת מתנה וכהא דכ' הרמ"א דהיכי דיתבטל כל השטר לא אמרי' יד בעל השטר עה"ת וז"ב

ד) והנה כת"ה הביא ממ"ש בשו"ת לחם רב סי' ר"א דהיכי דמתנת שכ"מ דרבנן בא לבטל ירושה ד"ת אמרי' יד בעל השער עה"ת אף היכי שיתבטל כל השטר וה"ה הכא דהבת באה לגרע זכותו של הבכור שיש לו זכות מה"ת א"כ בוודאי דיש לנו לומר דבוודאי לא נתכוין לבטל זכותו של הבכור שיש לו זכית מה"ת

באמת בגוף סברת הלח"ר י"ל הטעם עפמ"ש בש"ך סי' מ"ב בשם מהרי"ק דבפטר הי ממס ויש ס' אי גם פ"ש הי' בכלל דלא אמרי' יד בעל השובר על עליונה אף דהוי מוחזק מ"מ כיון דאין זכותו רק מתוך הכתב וכל שאין מפורש מתוך השטר אינו בכלל זה וע' ברי"מ כתובות דפ"ג מה שהעיר בזה והנה כבר כ' הלח"מ בטעם דסד"ר לקולא משום דחז"ל כך הותנו שבספק בדבריהם ליכא שום איסור וא"כ י"ל בשלמא בדבר המועיל מה"ת אז הא דבספק אמרי' יד בעהש"ט עה"ת עיקר הטעם משום דא"א להוציא ממון