מהר"ש חלק ד רעב

מגיע לה מזונות דלא מבעיא אם הוא בגדר א"י לשמור גיטה א"כ הא מה"ת ל"מ הגט בוודאי דחייב לזונה גם לשי' הרמב"ם ואף ביודעת לשמור גיטה מ"מ כשמעוכב מחמת החרם מגיע לה המזונות מ"מ כבר הבאתי לתמוה דמהיכי תיתי לעכב הגירושין ונהי דהבאתי מדברי הפוסקים דבלי מזונות ליכא תקנה להתיר אפ"ה יש להעיר לשי' שו"ת מהר"י מינץ להקל במופקרת במניקת חבירו וחזינן דע"י שמכשלת באיסור מתירין האיסור דמניקת וה"ה הכא די"ל דכיון דנכשל באיסור נדות מתירין לו החרם וכה"ג מצינו בגיטין דל"ח בהאי אמתא ואף דלפמ"ש בתוס' שם דהתם הטעם משום דמכשלת אחרים והוי כאנוסין אבל בשביל מכשול דידה לא הינו מתירין הואיל דפשעה וממילא הכא דהבעל פושע שוב י"ל דאין להתיר אבל עכ"פ בנ"ד דמכשיל גם אותה באיסור נדות שפיר יש להתיר החרם כיון דגם שוטית הוא בכלל האיסור וכמ"ש מהר"ל דפקחין מוזהרין עליהן ומה"ע כ' הפוסקים דשוטה חשוב בר זביחה א"כ כיון דגם היא נכשלת בזה שוב יש להתיר לו החרם וכהאי דמהר"י מינן אף דגם התם הדבר נוגע נגד שיעבודו של התינוק ואפ"ה מתירין וה"ה הכא ואף לשי' הבי"מ בצה"ב שתמה אמהר"י מינץ דאין להתיר חשש סכנ"פ של התינוק בשביל החשש שמא תזנה אמה וכה"ג כ' בשט"מ ב"ק ד"פ בשם הראב"ד דאסור להתרפאות בממון חבירו אף במקום פק"נ וכן כ' בקו"א להשאג"א דבגזל ל"ש עדל"ת דבשביל קיום מצוה של זה לא התירה התורה ממונו של אחר ובזה הי' מקום ליישב קושית התוס' סוכה ד"ל שהקשו דלמ"ל לפסול גזל מכח לכם תיפוק לי' דהוי מצהב"ע ולפ"ז ניחא דבאמת י"ל דבגזל ל"ש מצהב"ע משום די"ל עדל"ת ורק שכתבתי דל"ש עדל"ת בגזל וכ"ז בגזל ישראל אבל בגז"ע דעיקר האיסור כדי שלא ירגיל א"ע בכך אבל לא משום דחס רחמנא אממונא של עכו"ם עיין בח"צ מ"ש בזה ושוב בגז"ע שוב הי' מקום לומר עדל"ת ושוב ל"ש בגז"ע לפסול מכח מצהב"ע אבל מכח לכם אף בגז"ע אינו יוצא וכמ"ש היראים דאף למ"ד גז"ע מותר מ"מ לכם לא מיקרי וז"ב ודו"ק

י) אך בגוף תמיהת הבי"מ טל מהר"י מינץ נלע"ד דלק"מ הואיל דבמופקרת בלא"ה ל"ש תקנת הוולד דוודאי תתעבר בזנות ותעכר חלבה ורק דאמרי' דכיון דעכ"פ שה מניקת עליה שוב חל האיסור שגזרו חז"ל מלישא אותה אבל עכ"פ ל"ח טפי מאיסור מצד עצמו ושוב שפיר יש להתיר מכח מכשול הרבים כיון דליכא בזה הפסד שיעבודו של התינוק וז"ב ובזה י"ל במה שהעיר השואל בנוב"י להתיר מניקת חבירו בשביל חשש שיתייחד עם השפחה ודימה הדבר לדינו של מהר"י מינץ והנוב"י דחה דבריו ולפ"ז בלא"ה לא דמי להאי דמהר"י מינץ הואיל דהכא אכתי שייך הפסד שיעבודו של התינוק אין להתיר בשביל חשש שום איסור א"כ לפ"ז ה"ה בנ"ד דאין מפסיד לה המזונות דהרי באמת מקבל עליו בחיוב לתת לה מזונות ונהי דאינו משליש המעות על המזונות אבל עכ"פ ל"ח טפי מאיסור חרם לחוד ושוב שפיר יש להתיר בשביל חשש איסור שמכשיל גם אותה בביאת נדה וגם נודע מ"ש המפורשים דהיכי דיש חשש שתביא את התינוק לידי תרבות רעה כ"ע מודים להתיר דאין להשגיח על חוי הגוף א"כ מכ"ש הכא דבאמת מבטיח לה בחיוב לתת לה מזונות בוודאי דמועיל הסברא שנכשלים באיסור נדה שלא לעכב ההיתר מכח זה שאינו משליש לה המעות על מזונות ובפרט די"ל דבנ"ד פטור ממזונות דכבר נודע מ"ש בשו"ת פמ"א בשם חכם אשכנז דיש ליתן הגט בתורת זיכוי כדי שלא תזנה כשהוא א"א ורק שתמה הפמ"א דאדרבה הר מפורש בש"ס דזכות היא לה שלא תתגרש או משום שבעלה משמרה או משום דפרשי מא"א והתינח היכי דאינו מכשיל אותה באיסור אז י"ל דהגט חוב הוא לה אף דבצד א' יהי' לה זכית שלא תהי' א"א מ"מ בצד השני הוי חוב הואיל דכ"ז שלא תתגרש יפרשו א"ט מאיסור א"א אבל הכא דהבעל גופא מכשיל אותה באיסור נדה והיא אנוסה דאינה שפויה בדעתה לגמרי בוודאי דהגט הוי זכות לה מכל צד חדא שלא תזנה כשהוא א"א וגם מצד שלא תהי' נכשלת באיסור נדה א"כ בכה"ג בוודאי דיש ליתן לה הגע ע"י זיכוי ובכה"ג יחול הגט מעכשיו ושפיר והי' פטור ממזונות וגם י"ל דכבר כ' המפורשים דיש להתיר מטעם אומדנא כמ"ש הגרח"כ ובשו"ת ד"ח ונהי די"ל דבדבר התלוי בדעת שניהם ל"מ אומדנא ע' תוס' כתובות דמ"ז וב"ק דק"י אבל הכא ע"י המכשול באיסור נדות אמדינן לדעתה דגם הוא מסכמת על הגע ושוב מועיל האומדנא וכן בשו"ת תפ"צ מקיל ג"כ בלי השלשת מזונות וכן הקיל בד"ח ע"כ נלע"ד דאם יתן לה עכ"פ כל דמי כתובתה כפי אשר תשיג ידו והיינו שיקב"ח מקודם שאין לו יותר אז יש להתיר לישא אחרת אחר שישליש גט ויתן הגע להשליח בתורת זיכוי עבורה ויאמר בפירוש זכי לצאת ידי שיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דאף במקום דהוי זכות לא חל הגט עד דמטה לידה ובאומר בפירוש זכי מודה הרמב"ם ז"ל דמהני ויצוה ג"כ להשליח שיוכל ליתנו לידה לכשתשתפה ויקבל עליו בחיוב גמור שבאם תהי' ראויה לקבל ג"פ אז יתן נה תיכף גט אחר כמ"ש הנוב"י וישליש כתב בטוחות על מזונות וגם יתן לה אחר הנשואין שלו עכ"פ דבר מיעוט בכל שבוע לסיוע פרנסתה ואחר שיעשה כנ"ל נלע"ד דיש להתיר לו החרם עפ"י ק"ר ובלבד שיסכימו עמדי גדולי דורינו כנלע"ד בס"ד לדינא: ג' לך תרמ"ה ראדמישלא יצ"ו. הק' שמואל ענגיל חופ"ק הנ"ל. סי' ל"ב להרב חו"ב וכו' כש"ת מ' יהושוע העלער נ"י אבד"ק באריש וכעת מוצד"ק סטריא יצ"ו

בדבר שאלתו באיש א' שנסע לאה"ק וקודם נסיעתו חלק נכסיו עפ"י צוואה ונתן לבנו הבכור חלק בכורה ורק אז לא הי' הצוואה נכתב כדין ואח"כ בעת חליו עשה שנית צוואת שכ"מ ונתן כל הנשאר לשני בניו ולבת אחת וכתב בהצוואה בלשון שייך להם וכעת נסתפק כת"ה א) אי לשון שייך חשיב לשון ירושה ב) נסתפק כיון שכבר גילה דעתו בצוואה א' שרוצה ליתן לבן הבכור חלק בכורה א"כ בוודאי גם בצוואה ב' אף שכתב דהנשאר שייך לכולן מ"מ יש לנו לאמד דעתו דוודאי לא רצה לגרע לבן הבכור חלק בכורה זה תורף השאלה וכת"ה הביא משו"ת הרמ"א שכ' לענין מי שצוה קודם מותו ליתן סכום כזה לעניי א"י וכעת היורשים מערערים לפי שנכתב בלשון מתנת בריא ולא נזכר לשון קנין בהשטר והשיב דכיון שהי' שכ"מ אפשר שהו' טעות מהמצוה או שיש ט"ס בהכתב דיש לנו לפרש דבוודאי צוה בענין שתהי' הצוואה קיימת עיי"ש וה"ה הכא י"ל דוודאי נתכוין בצוואה שניה באופן שתהי' צוואה ראשונה