מהר"ש חלק ד רמג

פק"נ דבשעת הגניבה עדיין לא הי' הפק"נ א"כ כבר נתחייב כפל משעת גניבה אבל הכא בטוען טענת גנב ונתברר שכבר אכלו לצורך פק"נ א"כ הרי הו' האכילה בהיתר שפיר גם כפל לא הו' מתחייב ומדקתני חייב כפל ע"כ דלא מיירי בשבתו לצורך חשיב"ס וז"ב

כד) אולם מה שיש לעיין לשי' הסוברים דממון חבירו אסור גם במקום פק"נ האיך הדין בגנב דבר לצורך פק"נ אי נפסל לעדות מי נימא דלא גרע מקוברי מת ביו"ט א' דלא נפסל לעדות משום די"ל דקסברי מצוה קעביד ובאמת הדבר נוטה דלא נפסל לעדות וראי' מהא דהעירו המפורשים לר"מ דמומר לד"א הוי מומר לכהת"כ איך משכחת כלל חיוב דו"ה הרי מיד בשעת גניבה נעשה מומר לשי' הסוברים דבפ"א נעשה מומר ושוב בשעת שחיטה הוו שחיטת מומר ואי דנימא דמיירי בטובח ע"י אחר ז"א דא"כ תיקשי למ"ל או ותחת לרבות השליח הרי בלא"ה לא משכחת חיוב דו"ה זולת בטובח ע"י אחר עכת"ד המפורשים ולכאורה יש להעיר בהא דפריך בכתובות דל"ד מי איכא מידי דאילו עביד הוא לא מתחייב ועי"ש יתחייב ומשני איהו נמי מתחייב והא דפטור משום דקלבד"מ ולפי קושית המפורשים יוצמח דאיהו גופא באמת לא מתחייב וע"כ דמיירי עי"ש שוב הדרא פירכת הש"ס מי איכא מידי אך באמת ז"א דקושית הש"ס הוא לפי האמת דחיוב דו"ה הוא גם ע"ו עצמו שפיר מקשה הש"ס דנהי דנימא דבטביחה ושלד"ע מ"מ בשבת דהוא פטור גם עו"ש לא הי' מתחייב אבל אי הי' אמרי' דכל חיוב דו"ה שבתורה לא קאי רק אטובח ע"י אחר בכה"ג ל"ש לומר מי איכא מידי כיון דכך גזרה התורה ובפרט די"ל דהש"ס קאי אטובח בשבת ובאמת גם ע"י עצמו חשיב טביחה ול"ח שחיטת מומר כמ"ש הר"ן דבאותו שחיטה לא נעשה מומר ואפ"ה פטור לכן שפיר פריך הש"ס דא"א שיהי' שחיטת השליח חמיר משחיטת עצמו אבל הכא דהפטור בשחיטת עצמו משום דנעשה מומר מכח הגניבה ושוב שפיר עי"ש דהוי שחוטה ראויה שפיר חייב ול"ש מי איכא מידי הואיל דבאמת באופן זה שהוא עי"ש דהוי שחיטה ראויה גם ע"י עצמו הי' חייב ורק החסרון משום דע"ו עצמו ל"ח שחיטה ראויה ושוב שפיר עי"ש דהוי שחיטה ראויה שפיר יש לחייבו וכה"ג כ' בשו"ת הרי"מ חיו"ד סי' ט' לענין אינו שב מידיעתו עיי"ש ובאמת בדבריו יש להעיר מש"ס יומא ד"פ ועיי"ש בכפ"ת בתויוה"כ ובמלמ"ל הלכות שגגות מ"ש בזה עכ"פ נחזור לקושית המפורשים הנ"ל ולדרכינו א"ש די"ל דמיירי שטבחו בעצמו ורק שגנבו לצורך פק"נ וחייב כפל ודו"ה דאסור לגנוב אפי' לצורך פק"נ ואפ"ה לא מיקרי מומר בשעת גניבה הואיל דעכ"פ הוא נתכוין למצוה וז"ב

כה) ובגוף קושית כת"ה מש"ס ב"מ כ"ד באמת כעין זו יש להעיר עוד לשי' המלמ"ל פ"ה מאישות דהמקדש באיסוה"נ והאשה היא חשיב"ס דמקודשת א"כ הא י"ל נ"מ שיש לפנינו אשה שהיא חשיב"ס ורפואתה ביין א"כ מצד האיסור יי"נ ליכא שום ריעותא ושפיר היתה מקודשת אבל אי הי' אסור משום מציאה שוב לא היתה מקודשת דהי' חשיב כמהנה אותה בדבר שאינו שלו וכמ"ש בתוס' קידושין דנ"ג ושפיר הוצרך הש"ס להשמיענו דמותר משום מציאה ושוב חשיב"ס תהי' מקודשת ולמ"ל להש"ס למינקט נ"מ לקנקנים הרי יש נ"מ גם בגוף היין ועכצ"ל דכיון דחשיב"ס לא שכיח וכמ"ש בתוס' פסחים דמ"ו עדיף לי' להש"ס למינקט נ"מ לענין הקנקנים מלינקט נ"מ אמידי דלא שכיח א"כ ממילא אזדא ג"כ קושית כת"ה הואיל דחשיב"ס לא שכיח כנלע"ד בס"ד ודו"ק היטב: ה' במדבר תרס"ח ראדימישלא יצ"ו. הק' שמואל ענגיל חופ"ק הנ"ל. סי' י"ח להרב כש"ת מ' חיים יוסף ב"ח נ"י ראבד"ק אפטא יצ"ו

בדבר שאלתו בחלב רותח שנשפך תחת קדירה של בשר והי' ס' נגד החלב ועירה הבשר והרוטב מעט מעט מהקדירה והיינו שעירה בפ"א רוב הנמצא בקדירה ואח"כ עירה מעט הנשאר לתוך הרוב וע"ז העיר כת"ה דנהי די"ל דהקדירה נשארה באיסורה ואם יבשלו בה שנית ג"כ יהי' בעי ס' נגד הטיפה אפ"ה י"ל כיון דעיקר החשש איסור הוא משום דהרוטב הנשאר בקדירה בלע אח"כ מהקדירה ונאסרה אבל עכ"פ כשנתערב אח"כ ברובא מה"ת מב"מ ברובא בטל ואף דמדרבנן בעי ס' מ"מ חשוב בכלל סד"ר דשמא בישול אינו מפעפע לפנים ואי דחשיב נולד ס' בד"ת מ"מ בנ"ד דלא נודע אז רק לקטן י"ל דחשיב כלא נודע עד שנעשה דרבנן ומותר בהפ"מ זה תורף השאלה

א) הנה באמת אם כנים דבריו דזה חשיב בגדר ס' הי' מקום לומר דבכה"ג אף בנולד הס' בד"ת ג"כ יש להקל לפמ"ש הכנה"ג דבסד"ד ובעיא דלא איפשטא אף ס' א' בגוף וס' בי בתערובות מהני והטעם דל"ש לומר שכבר הוחלטנו הס' בעודו ד"ת לפי דכ"ע יודעין דסד"ד במקומו עומד א"כ בנ"ד ס' זה אי מפעפע לפנים חשוב ג"כ סד"ד ושוב אף דנודע הס' בעודו ד"ת מ"מ כ"ע יודעין דרק מחמת ס' נאסר ושוב יש להקל בדרבנן אך באמת וי"ל להיפוך דבסד"ד גרע באם נודע הס' בעודו ד"ת דכבר העירו המפורשים דד"ז דנולד הס' בד"ת אסור יהי' תלוי בפלוגתא אי ס' ד"ת מה"ת לקולא או לחומרא דלמ"ד מה"ת לחומרא אם ניקל אח"כ בשעה שנעשה דרבנן יהי' זילזול לדבריהם וכמ"ש המג"א סי' קפ"ד לענין ס' בהמ"ז וכה"ג כ' ברש"י עירובין דל"ח דהיכי דיש טומאה ד"ת ומחמירין בס' טבילתה מחמירין ג"כ בס' טבילת טומאה דרבנן משום זילזול עיי"ש אכן לשי' הסוברים דס' מה"ת לקולא רק מדרבנן לחומרא גם בשעה שהי' ס' ד"ת ושוב כשבא אח"כ לידי דרבנן יש להקל כיון דחז"ל בעצמם הותנו כך דבסד"ר ניזול לקולא וכמ"ש הלח"מ בשם זוהר הרקיע וכבר כ' בשו"ת ב"א דהא דס' מה"ת לקולא הטעם משום דאוקמה אחזקה דקודם מ"ת דאז הי' הכל היתר וממילא בסד"ד דל"ש לאוקמה אחזקה כמ"ש הכנה"ג בכה"ג שוב לכ"ע הספק מה"ת לחומרא ושוב אף בנעשה אח"כ דרבנן יש לאסור

ב) אך באמת א"א כלל למיחשב דבר זה אי בישול מפעפע לפנים לספק הואיל דמעיקר הדין אנו אומרים דמתפשט לתוך התבשיל דאל"כ יוצמח דבאם נשפך חלב תחת קדירה של בשר עוף שיהי' מותר משום סד"ר והיינו לשי' הש"ך בסי' צ"ח דגם בבשר עוף בחלב ונשפך אזלינן לקולא ואין לומר אה"נ ז"א