מהר"ש חלק ד רמב

יט) וראיתי לכת"ה שהעיר עוד אהא דפריך בזבחים דצ"ז דנימא עדל"ת והעיר דהרי בפסולין כאלו הדין דאם עלו לא ירדו ואכתי יש בהם מעילה וממילא יש בהו איסור גזל ובגזל בוודאי דל"ש עדל"ת וכהא דכ' הראב"ד מובא בשטמ"ק ב"ק ד"פ דממון חבירו אפי' במקום פק"נ אסור עכת"ד לענ"ד לק"מ דעיקר הסברא דאין לומר עדל"ת בגזל משום דאסור לחסר ממון חבירו אף במקום קיום מצוה דמה לו לחבירו להפסיד בשביל קיום מ"ע שלו וכ"ז בממון הדיוט אבל בהקדש אף דשייך בו גזל כ"ז שלא במקום מצוה אבל במקום מצוה ואם שייך עדל"ת א"כ אדרבה רצון ההקדש שיאכל את הקדשים כשרים שנבלע בהם בליעה מפסולים כדי שלא יבואו הכשרים לידי נותר א"כ ההקדש מוותר זכותו כדי לקיים המצוה בכה"ג פשיטא דגם בגזל שייך עדל"ת דהרי גם בגזל הדיוט אם הנגזל מסכים שיהי' יוצא בה הגזלן יד"ח המצוה בוודאי דיצא וה"ה הכא אם והי' הדין דעדל"ת שוב בוודאי דההקדש מוותר זכותו כדי לקיים המצוה באכילת הכשרים שלא יבואו לידי נותר ואז ממילא לא והי' מיקרי גזל וז"ב ודו"ק

כ) והנה כת"ה העיר עוד על שיטת הראב"ד הנ"ל מש"ס ב"מ כ"ד בהא דמצא חבית יין בעיר שרובה עכו"ם מותרת משום מציאה ואסורה משום יי"נ ופריך הש"ס ומאחר דאסורה משום יי"נ מותרת משום מציאה למאי נ"מ ומשני נ"מ לקנקנה והעיר כת"ה דהא איכא נ"מ גם לענין היין כגון בחשיב"ס והרופאים אומרים שרפואתו ביי"נ דאז מכח איסור יי"נ הי' מותר לרפאות עצמו דפק"נ דוחה כל איסורי תורה אבל מכח ממון חבירו הי' אסור לרפאות א"ע ולכך השמיענו הש"ס דגם משום מציאה מותרת ושוב אם והי' נוגע הדבר לידי פק"נ והי' שרי לרפאות א"ט בהיין עכת"ד והנה לכאורה יש עוד להעיר מדברי הראב"ד מובא בחו"מ סי' שפ"ח דאונס נפשות להראות ממון חבירו אף בנו"נ ביד פטור דאין לו למות בשביל הצלת ממון חבירו ונראים דברי הראב"ד לכאורה כסותרים א"ע מכאן לדברי הראב"ד שבשטמ"ק ב"ק ד"פ הנ"ל אך באמת ז"א דהתם בסי' שפ"ח אין הישראל נוטל ממון חבירו ואינו נהנה בה ורק שנותן המעות ליד האנס בזה שפיר אמרי' דנהי דאם אומרין לו הרוג את פלוני ואם לאו נהרוג אותך דאסור להרוג את חבירו אפ"ה נפש שלו חשיב טפי מממון של חבירו וע' שו"ת ח"ס חו"מ סי' א' שנסתפק אי במקום אונס נפשות מותר להעיד שקר ולגרום להרוג את חבירו אי זה חשוב כעושה מעשה בידים או דהוי רק כאומר הנח לזרוק עצמך על תינוק שכ' התוס' בכמ"ק דאמרי' להיפוך מאי חזית ועיי"ש שהעלה דבכה"ג מיקרי כעושה מעשה בידים וכ"ז היכי דיגרום להרוג את חבירו אבל היכי דיש לו אונס נפשות להעיד שקר ולגרום הפסד ממון לחבירו בכה"ג בוודאי דא"צ למסור נפשו ואף דלשיטה הישינה בשטמ"ק כתובות די"ט גם בגזל אמרי' יהרג ואל יעבור אליבא דר"מ ובאמת הוא מחלוקת מפורשת בירושלמי אי בגזל יהרג ואל יעבור אפ"ה י"ל כ"ז בגזל ממש אבל להעיד ולגרום להזיק ממון חבירו והוא אינו נהנה ממעות חבירו פשיטא דא"צ למסור נפשו וא"כ צדקו דברי הראב"ד בסי' שפ"ח אבל לרפאות עצמו בממון חבירו דהוו כגזל ממש שפיר י"ל דאסור הואיל דלחד שיטה בירושלמי בגזל אמרי' יהרג ואל יעבור אף באונסין אותו לגזול מכ"ש לילך בעצמו לגזול ממון חבירו פשיטא דלכ"ע אסור אפי' במקום רפואה ודברי הראב"ד לא סתרו אהדדי

כא) ולפ"ז מיושב גם קושית כת"ה דלא מבעיא לשי' הפר"ד דגם לשי' התוס' ב"ק ד"ס מותר להציל א"ע בממון חבירו ורק דחייב לשלם אח"כ בוודאי דלק"מ ואפי' א"נ דאסור ליקח אף ע"מ לשלם כ"ז היכי דגוזל ממון חבירו בידים דאז כיון דיש דיעה דבגזל יהרג ואל יעבור וכמו שביאר הח"ס הסברא דחזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו ויבוא לידי רציחה וכמו במחתרת אבל הכא דל"ח טפי מהשבת אבידה והרי בנטלה ע"מ להשיבה ואח"כ נתכוין לגוזלה הא אינו עובר רק אעשה דהשב תשיבם בלבד בכה"ג פשיטא דפק"נ דוחה לעשה דהשב תשיבם דדוקא גזל ממש דיוכל לבוא לידי חשש רציחה י"ל דלא נדחה מפני פק"נ אבל בהשבת אבידה דל"ש חשש זה פשיטא דשרי במקום פק"נ ובפרט די"ל דהא דפק"נ אינו דוחה איסור גזל י"ל הטעם כיון דגם ב"נ מוזהרים על הגזל וחשוב כל"ת דלפה"ד ואינו נדחה מפני פק"נ והא דחזינן דאיסור אמ"ה נדחה מפני פק"נ אף דגם איסור אמ"ה נוהג בב"נ אפ"ה י"ל בגזל דהוו תרי צדדים חדא דהוי ל"ת דלפה"ד וגם דנוגע לחסרון ממון חבירו חמיר מאיסור אמ"ה והתינח בגזל ממש אבל השבת אבידה דליכא רק לישראל והוי רק מ"ע דלאחר מ"ת בוודאי דנדחה מפני פק"נ דיש חילוק בין איסור גזל בקו"ע לביטול מצוה בשוא"ת ונהי דמוכח מרש"י חולין דמ"ז דאי הי' הדין דבכל איסורין יהרג ואל יעבור גם חיוב מילה הי' מוטל עליו אף דנוגע לפק"נ אפ"ה וי"ל כ"ז במילה דהוי עשה שיש בביטולו כרת י"ל דחמיר וכמ"ש בתוס' מגילה ד"כ דבמילה לולי הקרא דאותו ולא אותה הו"א דנשים חייבות אף דהוי מעשהז"ג הואיל דיש בביטולו כרת עיי"ש וממילא י"ל דבשאר מ"ע שפיר יש לחלק בין ביטול בקו"ע לביטול מ"ע בשוא"ת דבכה"ג שפיר מותר במקום פק"נ וז"ב

כב) ובפרט די"ל דאף א"נ דגם השבת אבידה אינו נדחה מפני פק"נ אפ"ה י"ל במחצה ישראל מחצה עכו"ם דבכה"ג מפורש בכתובות דט"ו דבכה"ג אינו מחויבים להחזיר לו אבידה אף דהתם דנין רק על אדם פרטי דהוא ס' ישראל ס' עכו"ם אבל הכא דהספק ממי נאבד א"כ י"ל דגם במע"מ ואסור לזכות בו מספק אפ"ה במקום פק"נ פשיטא דבמע"מ מותר לרפאות בו וכמ"ש הפמ"ג או"ח סי' שמ"ד ד"ס ל"ת שיב"כ נדחה מפני עשה ה"ה די"ל דנהי דגזל אסיר אפי' לגבי פק"נ אפ"ה כ"ז בגזל וודאי ויש עוד להסביר הדבר לפמ"ש בתוס' סנהדרין דע"ד דלולי דגילתה התורה וחי בהם הו"א דבכל האיסורין נימא יהרג ואל יעבור דנילוף מרוצח וא"כ בגזל דיוכל לבוא לידי רציחה שפיר יש ללמוד מרוצח אבל בס' גזל דא"א ללמוד מרוצח וא"כ ס' גזל פשיטא דשרי במקום פק"נ וז"ב בס"ד

כג) והנה כת"ה העיר להביא ראי' דממון חבירו אסור אף במקום פק"נ מב"ק דק"ו בהא דהטוען טענת גנב וטבחו משלם דו"ה ופריך הש"ס מהא דתנן הטוען טענת גנב ועדים העידו שאכלו דחייב בכפל והא א"א לכזית בשר בלא שחיטה וקשה שמא ומיירי שטבחו לצורך חשיב"ס ושפיר פטור מדו"ה ועכצ"ל דממון חבירו אסור אף במקום פק"נ עכת"ד לענ"ד ז"א דא"א כלל לאוקמה המתני' בשחטו לצורך חשיב"ס דא"כ ויפטר גם מכפל כיון דבשעה שטען טענת גנב כבר אכלו בהיתר לצורך פק"נ ונהי דנשבע לשקר מ"מ באכילה לחוד ליכא כפל ועיקר החיוב הוי רק בזה שכפר ממון חבירו שלא כדין ונשבע א"כ אחר שכבר אכלו בהיתר א"צ להיות חייב כפל בשלמא בגנב ואח"כ טבח לצורך