מהר"ש חלק ד רמ

בח"ש וע"כ דהתם עיקר קפידת התורה שלא יבוא לידי נותר בכה"ג פשיטא דיוצאין המ"ע גם בשלכד"א דעכ"פ לא גרע כזית שלכד"א מאכל ח"ש גרידא וז"ב וביותר ביאור י"ל לפמ"ש בר"ן סוף יומא דנהי דאסור לצאת בשבת לרה"ר במידי דל"ח מנעל דחשוב משא מ"מ ביוהכ"פ דאסור לילך במנעל של עור אז מנעל של בגד ל"ח משא כיון דחשיב מנעל להאי יומא עיי"ש א"כ י"ל דנהי דאוכל חלב חי פטור משום דהוי שלכד"א כ"ז בחלב חולין אבל בחלב קודש כיון דחייב אשם אף באכלו חי וע"כ משום דחזיא להקרבה וכיון דחזינן דחייבי' רחמנא אשם על אכילתו אף בעודו חי וע"כ דכיון דחזיא להקרבה חשיב בכלל אכילת מזבח ואכילת מזבח חשוב אכילה להתחייב אשם א"כ ה"ה דחייב ג"כ משום אכילת חלב דא"א לומר ב' הפכים בנושא אחד דלענין אשם מיקרי אכילה ולענין חיוב אכילת חלב לא יהי' מיקרי אכילה בכה"ג שפיר חייב ג"כ מכח אכילת חלב ודמי לאכילה להאי יומא ומיושב הכל בס"ד ודו"ק

י"ג) ובזה י"ל שיטת הרמב"ם דפסק אב"ג בנו"ט ופסק ג"ה מותר בהנאה וקשה מפסחים דכ"ב דמבואר דלמ"ד אב"ג בנו"ט ג"ה באמת אסור בהנאה והנלע"ד דהנה בהא דפריך בש"ס אלא למ"ד אב"ג בנו"ט מא"ל העיר בצל"ח לשי' הרמב"ם דג"ה של נבילה חייב שתיים ושוב אכתי י"ל כשהותרה נבילה הותר נמי גידה והנה לפי סברת הצל"ח בשיטת הרמב"ם דחיוב שתים משום דחזינן דהתורה חייבה באכילת גיד אף דהוי כעץ בעלמא וע"כ דרחמנא חשבה לאכילה ושוב שפיר חייב משום אכילת נבילה וא"כ הרי כבר כ' בכו"פ סי' ס"ה דאף למ"ד אב"ג בנו"ט אפ"ה לא גרע מנהנה ולפ"ז אי הי' ג"ה אסור בהנאה אז אף למ"ד אב"ג בנו"ט לא הי' חשיב איסור גיד חידוש משום דעכ"פ חשוב כנהנה ונהי דהב"ט השיג על הכו"פ מ"מ שיטת הכו"פ כן הוא ולפ"ז י"ל דהא דפסק הרמב"ם דחייב שתים הוא רק לפי האמת דג"ה שרי בהנאה ושוב א"א לומר דהא דאסרה רחמנא גיד הוא מכח הנאה ושוב מוכרחין לומר כסברת הרמב"ם דמחויב שתים כסברת הצל"ח משום דרחמנא אחשביה לאכילה אבל אי הי' הדין דג"ה אסור בהנאה ושוב לא הי' נשמע לומר דהא דאסרה רחמנא אכילת גיד הוי משום דרחמנא אחשבה לאכילה דבלא"ה ניחא משום דעכ"פ חשיב כנהנה ושוב לא הי' מקום לחייבו גם משום נבילה כיון דכל האיסור בגוד הוי רק מכח הנאה וממילא בנבילה דשרי בהנאה שוב ליכא מקום לחייבו אבל לסברת האחרונים דאין הכוונה מכח דרחמנא אחשבה ורק הכוונה דכיון דכבר איתרע החז"כ שלו ע"י אכילת גיד שוב אמרי' דאחשביה ג"כ להתחייב משום נבילה לענין זה שוב י"ל להיפוך דידוע שיטות כמ"פ החולקים על הרדב"ז הנ"ל ולשיטתם אף היכי דכבר עבר איסור א' בדבר זה אפ"ה לא אבד חז"כ שלו לענין איסור אחר ע' באב"מ סי' ל"ג מ"ש בזה והדבר תלוי אי חזקה דאיתרע שמה חזקה או לא שמה חזקה וכבר כ' בשו"ת דברי אמת דמ"ד ס' ד"ת מה"ת לקולא נילוף לה מסוטה ע"כ דסובר חזקה דאיתרע לא שמה חזקה אבל מ"ד ס' מה"ת לחומר ולא יליף מסוטה דשאני התם דאיכא חזקה אע"ג דגם התם איתרע החזקה ע"כ דסובר חזקה דאיתרע שמה חזקה עיי"ש וא"כ י"ל דש"ס פסחים כ"ב קאי למ"ד ס' מה"ת לחומרא וא"כ ס"ל חזקה דאיתרע שמה חזקה ושוב א"א לומר בהא דחייב שתים כסברת האחרונים משום דאיתרע החז"כ ז"א דאכתי שמה חזקה וי"ל דלא אחשביה לענין אכילת נבילה ורק נצטרך לומר כסברת הצל"ח דרחמנא אחשבה לאכילה וא"כ לפי פירכת הש"ס דלר"א ג"כ צריך להיות אסור בהנאה שוב ליכא הכרח לומר אפי' כסברת הצל"ח דהחיוב בגיד הוא משום דרחמנא אחשבה דהרי י"ל בפשיטות דהחיוב גיד הוי מכח הנאה כמ"ש הכו"פ אבל בנבילה דשרי בהנאה שפיר לא יתחייב משום נבילה ושפיר פריך הש"ס אלא למ"ד אב"ג בנו"ט מא"ל הכוונה אליבא דר"א דל"ת איסוה"נ במשמע וא"כ לדידי' תו ל"ש להקשות דכיון דחייב שתים תו י"ל כשהותרה ז"א דלפי"מ דס"ד עכשיו דג"ה אסור בהנאה תו אין לנו הכרח לומר שיתחייב גם משום נבילה אבל הרמב"ם לשיטתו דס' מה"ת לקולא וחזקה דאיתרע לא שמה חזקה ושוב י"ל כסברת הרמב"ם דחייב שתים כסברת האחרונים משום דבלא"ה איתרע החז"כ וממילא אף אם הי' סובר דג"ה אסור בהנאה אפ"ה הו' חייב שתים מכח אחשביה וכיון דלעולם חייב שתים שוב שייך לומר כשהותרה נבילה הותר נמי גידה וכקושית הצל"ח ולכן אף דסובר אב"ג בנו"ט אפ"ה פסק שפיר דג"ה מותר בהנאה משום די"ל כשהותרה כקושית הצל"ח וז"ב בס"ד ודו"ק

יד) ובזה י"ל ג"כ דברי הרמב"ם פ"ה מהמ"א שכ' הטעם בהא דהאוכל ג"ה של עולה דחייב שתים דהוי מכח כולל ותמהו עליו מחולין דק"א דקאמר ומודים חכמים לר"מ באוכל ג"ה של עולה או של שוה"נ דחייב שתים ופירש"י דהוי מוסיף מכח הנאה וא"כ קשה על הרמב"ם נהי דס"ל כולל מ"מ אמאי לא נקט הטעם מכח מוסיף והרי בכריתות די"ד קאי הש"ס ג"כ למאן דס"ל כולל מדמחייב אטמא ומשום יוהכ"פ ואפ"ה נקט הש"ס בהא דחייב משום מוקדשין הטעם מכח מוסיף בשלמא לפי הבנת הטעה"מ פי"ז מהא"ב בכוונת דברי הרמב"ם בנקודה הנפלאה א"כ יוצמח דבשוה"נ ל"ח מוסיף מכח הנאה וא"כ ע"כ בשוה"נ מוכרח לומר רק מכח כולל שפיר נקט בתרווייהו טעם אחד אבל לפמ"ש הכו"פ סי' פ"ז מבואר דרק הנאת בב"ח ל"ח מוסיף לשי' הרמב"ם אבל הנאת שוה"נ חשיב מוסף שוב קשה אמאי לא נקט הרמב"ם הכא הטעם מכח מוסף

טו) והנלענ"ד דבאמת פשטות דברי הש"ס מורה דר"מ וחכמים ס"ל יב"ג בנו"ט מדחכמים מחייבי בעילה שתים ולר"מ גם בנבילה חייב שתים וא"כ הרמב"ם דפסק אב"ג בנו"ט ואפ"ה פסק דחייב שתים עכצ"ל בטעמו כמ"ש הרשב"א והכ"מ משום דאמרי' מגו יש להעיר בהא דקאמר הש"ס ומודים חכמים לר"מ דבג"ה של עולה חייב שתים משום דהוי מוסיף ע"י הנאה וקשה הרי י"ל דלא חל כלל האיסור הנאה כיון דאב"ג בנו"ט ולשי' הב"ט אף בכלל נהנה לא הוי והא דחייב ב' י"ל הטעם משום דאיתרע החז"כ לענין גיד שוב אחשביה ג"כ להתחייב ג"כ משום נבילה או משום עולה אבל מכח הנאה לית לנו לדון כלל כיון דג"ה מותר בהנאה א"כ לענין הנאה לא איתרע כלל החז"כ שלו וממילא לא יתחייב כלל גם משום הנאת מוקדשין ושוב ל"ח מוסיף אולם א"נ כסבר הצל"ח משום דרחמנא אחשבה לאכילה אז באם יהנה מגיד של קודש שפיר יתחייב מכח הנאת קודש כיון דג"ה מותר בהנאה א"כ לענין שיהי' חל איסור הנאת קודש ליכא שום דבר מעכב על ידו מלחול שפיר יתחייב מכח הנאת קודש ונהי דקאי השמא למ"ד אב"ג בנו"ט ולשי' הב"ט אף נהנה לא הוי מ"מ אחרי דרחמנא אחשבה לאכילה מכ"ש דאחשבה עכ"פ גם כנהנה ושוב