מהר"ש חלק ד רלט

ח) באמת י"ל בגוף דברי רש"י נזיר הנ"ל כבר תמהו עליו המפורשים מכמ"ק בש"ס ובפרט מהא דנזיר די"ב מהא דקן סתומה ע' בשעה"מ פ"ד מפסוהמ"ק מ"ש בזה וחוץ לזה י"ל לפמ"ש בתוס' נזיר די"ט דרק בהפר לה בעלה מביאה החטאת בנטמאה הואיל דחטה"ע בא על הספן ה"ה דבא בשביל כפרה לר"א הקפר ולפ"ז י"ל דגם כוונת רש"י הוא כן דבחטאת בהמה הואיל דנאמר בו הלל"מ שתמות א"כ עכ"פ כיון דהפר לה בעלה וא"צ כפרה גמורה ואף דצריכה קצת כפרה בשביל שציערה א"ע מן היין אפ"ה בשביל קצת כפרה אין להקריב קרבן כזה שנאמר בו הלכה דתמות אבל חטה"ע דלא נאמרה בו הלכה דתמות נהי די"ל דעכ"פ אינה קריבה למזבח מ"מ בשביל קצת כפרה תוכל להביא החטאת עוף הואיל דבא גם עה"ס וכמ"ש בתוס' נזיר דכ"ב דמה"ט חטה"ע בא ג"כ על חצי נזירות עיי"ש אבל באמת י"ל דגם חטה"ע שמתו בעליה אינו היתר גמור להקרבה וממילא לפ"ז ל"ש לומר הואיל דכשר בעוף ז"א דדוקא גבי בע"מ דל"ש כלל המום בדוקין שבעין בעוף שפיר גם בבהמה אם עלה לא ירד אבל הכא עכ"פ ליכא היתר לכתחילה להקריבו ושפיר ל"ש לומר דגם בבהמה אם עלה לא ירד

ט) וביותר ביאור י"ל דבגוף סברת ר"ע דבבע"מ בבהמה אם עלה לא ירד הואיל דכשר בעופות הוי כמו ק"ו דאם בעוף כשר לגמרי עכ"פ בבהמה אם עלה לא ירד ולפ"ז י"ל כ"ז דוקא במידי דהפסול וההיתר הוא גזה"כ שפיר י"ל סברא זו אבל בחטאת שמתו בעליה דרק הלל"מ הוא דתמות א"כ י"ל כמו דמצינו דאין דנין ק"ו מהלל"מ ה"ה דאין ללמוד דבבהמה אם עלה לא ירד מכח זה דבעוף כשר לגמרי הואיל דכך הי' הלל"מ דבעוף לאו למיתה אזלי א"כ אי אפשר ללמוד בהמה מכח כ"ש מעוף דהשתא בעוף כשר לגמרי עכ"פ בבהמה אם עלה לא ירד ז"א כיון דהא דכשר בעוף הוי מהל"מ אין לעשות ק"ו מדבר שהוא הלכה וי"ל כך נאמרה הלכה דבעוף כשר ובבהמה פסול ולמיתה אזלי וכה"ג כ' בר"ן סופ"ק דקידושין לענין ערלה דלכך נאמרה הלכה דבחו"ל אף בס' הקרוב לוודאי מותר וזה פשוט

והנה כת"ה העיר דבליל ח' דיש ב' פסולים פסול לילה ופסול מחו"ז ובכה"ג י"ל דאף אם עלה ירד באמת נהי דכ' כן הלח"מ פ"ד מיבום אפ"ה מתוס' גיטין ד"ג לא משמע הכי בהא דבגט החתום רק ע"א ואין בו זמן אף דהוי ב' פסולי דלכתחילה דגם גט שאין בו זמן פסול לכתחילה כמפורש בגיטין די"ז ואפ"ה אם ניסת הוולד כשר ומבואר דגם אם יש ב' פסולי לכתחילה כשר בדיעבד

יא) וכן יש להעיר בזה עפי"מ שנשאלתי זה רבות בשנים מפי הגה"צ מזאבני ז"ל בכריתות די"ד בהא דיש אוכל אכילה אחת דממנ"פ אי מיירי באכלו חי פטור משום דחשוב שלכד"א ואי מיירי במבושל א"כ מאחר דקיי"ל דאברים שצלאו אין בהם משום לריח ניחוח וא"נ דמכח זה אף אם עלה ירד שוב ליכא חיוב מעשה עכת"ד ולכאורה הי' אפ"ל לשי' הרמב"ם דאוכל ג"ה של נבילה ושל עולה חייב שתים אף דפסק אב"ג בנו"ט וכ' האחרונים דכיון דאיתרע חז"כ שלו לענין איסור גיד שוב אמרי' אחשביה וחייב גם מכח נבילה וכמ"ש הרדב"ז דבבא על הנדה ל"ש החזקה דאאעבב"ז וא"כ י"ל לשי' השאג"א סי' ע"ז דביוהכ"פ חייב גם בשלכד"א וכן במעילה מבואר במהרש"א פסחים דכ"ו דלאביי יש חיוב מעילה אף בשלכד"א וע' תוס' סנהדרין ד"פ ובשעה"מ פ"ה מיסוה"ת וא"כ י"ל דמיירי בחלב חי ואפ"ה חיוב הואיל דבלא"ה מכח יוהכ"פ ומכח מעילה חייב אפי' בשלכד"א שוב חויב ג"כ אחלב מכח אחשביה כיון דבלא"ה איתרע החז"כ שלו אולם לשי' הריטב"א מכות די"ז דבשוגג ל"ש אחשביה ה"ה הכא דמיירי בשוגג אזדא הסברא דאחשביה ונהי די"ל דהריטב"א מיירי דוקא במידי דאם לא נאמר אחשביה לא יהי' שום חיוב ולא יהי' חשיב איתרע חז"כ שלו שפיר כ' הריטב"א דל"ש אחשביה בשוגג דיש לאוקמיה בחז"כ דוודאי לא אחשביה כדי שלא יהי' עובר איסור אבל הכא ביוהכ"פ ובמעילה דיש חיוב גם בשוגג א"כ אף אי לא נימא אחשביה להתחייב משום חלב אבל עכ"פ משום יוהכ"פ ומעילה יתחייב גם בשוגג דהא לענין יוהכ"פ אין חילוק בין אכילת דבר איסור לאכילת היתר ושוב כבר איתרע החז"כ שלו מכח שאוכל ביוהכ"פ ושוב י"ל דחיוב ג"כ משום חלב אך באמת י"ל כיון דהוי שוגג גם באכילת יוהכ"פ אכתי י"ל דל"ח איתרע החז"כ שלו ושוב י"ל דל"ש אחשביה על אכילת חלב דבשוגג ל"ש אחשביה ושוב הדרא קושיא הנ"ל ונשמע ע"כ דגם באברים שצלאו אם עלה לא ירד וכהא דמצינו בזבחים דס"ט דמליקת זר אם עלה לא ירד הואיל דכשר בבמה וה"ה לענין ריח ניחוח כיון דאינו נוהג בבמה אם עלה לא ירד ושפיר חייב משום מעילה וכסברת רש"י כריתות דכ"ג וא"נ דבשני פסולי לכתחילה אם עלה ירד הדרא הקושיא לדוכתא כיון דאיכא ב' פסולים פסול נותר ופסול מכח אברים שצלאו וע"כ דגם בב' פסולי לכתחילה אם עלה לא ירד ושפיר חויב משום מעילה וז"ב

יב) ובגוף קושית הגה"צ הנ"ל י"ל ע"ד הפלפול עפי"מ דמבואר במנחות דצ"ט דביוהכ"פ שחל בע"ש הבעלים הי' אוכלים השעיר כשהוא חי והעיר בשו"ת מהרי"א לשי' המלמ"ל פ"ה מיסוה"ת דאין יוצאין מ"ע בשלכד"א א"כ בשר בהמה כשהוא חי חשוב שלכד"א א"כ איך אכלו השעיר כשהוא חי ונהי דבתוס' שם כ' דהבעלים הרגילו א"ע לאכול חי ושוב י"ל דלגבייהו הי' חשיב כד"א מ"מ קשה הא י"ל בטלה דעתם אצל כל אדם ושוב איך יצאו מ"ע דאכילת קדשים בבשר חי עכת"ד אולם י"ל דהמלמ"ל שנסתפק אי ויוצאין מ"ע בשלכד"א הוי דוקא במ"ע דתלוי בכזית ולא סגי בח"ש אף דלגבי מ"ע בוודאי שייך אחשביה דהחז"כ מסייע דבוודאי אחשביה כדי לצאת יד"ח המ"ע וכמ"ש הלח"מ פ"ד משבועות לענין שבועה שאוכל ואכל עפר עיי"ש ואפ"ה חזינן דלא יצא המ"ע בח"ש וע"כ דח"ש כיון דל"ח אכולה ל"ש סברת אחשביה למשוי כאוכל וכמ"ש כה"ג בר"ן קידושין ד"ז דבפחות משו"פ ל"מ אמירת לדידי שוה לי וה"ה דא"א למיחשב ח"ש לאוכל ולזה שפיר נסתפק המלמ"ל די"ל דכ"ז בח"ש אבל בכזית שלכד"א דבאמת איכא שיעור אכילה ורק דל"ח אכולה חשיבא לענין זה שוב מועיל סברת אחשביה וכמ"ש הר"ן שם דביותר משו"פ אף דבפדה"ב בעי כסף חשוב אפ"ה לזה שוב מועיל אמירת לדידי שוה לי ולאידך גיסא י"ל דכמו דאינו יוצא המ"ע בח"ש משום דאין עליו שם אוכל ה"ה די"ל דבשלכד"א ג"כ נפקע ממנו שם אוכל לגמרי ואף סברת אחשביה ל"מ בזה וא"כ התינח במידי דבעי עכ"פ כזית אז עכ"פ יש להסתפק אי יוצא המ"ע בשלכד"א אבל באכילת קדשים דסגי בכ"ש ע' תוי"ש יומא דל"ט ובשו"ת ח"ס או"ח מ"ש בזה ונשמע דבקדשים מקיים המ"ע גם