מהר"ש חלק ד רלה

מחיוב דרבנן אבל לש"ס דילן דמזונות ד"ת אחר שכתב לה הכתובה שפיר באם אינו יכול לגרשה מה"ת חיוב במזונותיה עכת"ד הנה באמת גוף הדבר שכ' דאחר שכתב לה המזונות בכתובה הוי החיוב מזונות מה"ת אם אמנם שבפנ"י פ' המדיר חידש כן ועיין עט"ח בסוגיא דמשביע ע"א ובמהרש"ם ח"ה סי' פ"ד וכן מצינו שבדבר זה כבר נחלקו הפוסקים ע' בב"י חו"מ סי' צ"ז שכ' להעיר דאחר שכתב לה בכתובה החיוב מזונות הוי מזונות מה"ת אבל הב"ח השיג עליו דגם אחר שכתב לה החיוב מזונות בהכתובה ל"ח רק חיוב דרבנן עיי"ש אך בגוף הדבר יש להעיר דכיון שכבר חל עליו חיוב מכח תקנת חז"ל שוב לא יוכל לחול עליו חיוב אחר וכדמצינו בקצה"ח סי' ס"ו סק"כ שהעיר דאמאי שט"ח נקנה מה"ת למ"ד ש"ד הרי חשוב רק שטר ראיה ותירץ דע"י השטר חל חיוב חדש וחשיב כמתחייב א"ע בדבר שאינו חייב וכסברת התוס' בכורות דמ"ט לענין פדה"ב דבכל שעתא ושעתא רכיב עליו איסור חדש ה"ה הכא אף שכבר נתחייב חל עליו עוד חיוב ט"י השטר אבל הנה"מ ס"ק כ"ג כ' דלמ"ד ש"ד כיון דחל עליו חיוב מכח ההלוואה שוב לא חל עליו חיוב חדש ע"י השטר ועוד כ' הנה"מ שם דמה"ת ל"מ מכירת שטרות רק ע"י שטר דעיקר חיובו ט"י השטר ונשמט דלשי' הנה"מ כיון דכבר הי' חל עליו חיוב מזונות מכח תקחז"ל שוב לא חל עליו חיוב חדש ע"י הכתובה ונהי דהנה"מ קאי התם למ"ד שיעבודא ד"ת א"כ כבר חל השיעבוד אף נגד דאקני שפיר י"ל דלא חל עליו חיוב חדש ע"י השטר אבל הכא י"ל כיון דע"י החיוב שכתב לה כתובה יחול עליו חיוב ד"ת שוב י"ל דחיוב ד"ת חל על חיוב דרבנן אך באמת י"ל הואיל דעיקר סברת הנה"מ שם דלא דמי לפדה"ב דשם לולי דחל חיוב חדש בכל יום לא הי' מתחייב אף נגד הנכסים שקנה אח"כ א"כ שפיר הועיל החיוב חדש לזה שישתעבדו כל הנכסים אבל בהלוואה שכבר נתחייב אף נגד דאקנה א"כ מה יוסיף תת כח החיוב שבשטר מבואר מדבריו דהיכי דליכא שום הוספה בחיוב השני לא חל חיוב השני א"כ ה"ה במזונות אף למ"ד דהוי דרבנן מ"מ ליכא בזה שום גריעותא מבאם הי' החיוב מזונות ד"ת וראי' דגם לענין מחילה בלאותיה ואכלה ואח"כ מחלה לבעלה דפסק הרמ"א באה"ע סי' ע"ז דמהני מחילתה וכ' הח"מ דכיון דשדר"נ הוי ד"ת ל"מ מחילה ונהי דהחיוב מזונות דרבנן מ"מ אין חילוק בין חוב מזונות לחוב דעלמא עיי"ש ונשמע דליכא שום עדיפות במזונות אשתו בין אי הי' החיוב מה"ת או מדרבנן א"כ שפיר י"ל מה יוסיף תת כח בהחיוב השני ושפיר י"ל דלשי' הנה"מ לא חל חיוב על חיוב

ד) וחוץ לזה י"ל דהוא אינו רוצה להתחייב טפי מכפי שהטילו עליו חז"ל ואף דלכאורה לענין זה י"ל כמ"ש בשעה"מ הלכות לולב דבגזל לאחר יאוש אם קונה עכ"פ מדרבנן שוב הבעלים רוצים להקנות ושוב באמת קונה את החפץ גם מה"ת א"כ ה"ה הכא י"ל כיון דכבר הוטל עליו חיוב דרבנן שוב י"ל דניחא לי' ג"כ אף להתחייב מה"ת וכן מצינו כעין זה בב"י חו"מ סי' כ"ד מחודש מ"ו דהיכי שנקנה לו הדבר מכח דד"מ שוב ל"ח אסמכתא וקנו גם מה"ת והיינו אף לשי' הש"ך החולק על הב"ח וכבר קדמו המרדכי דאסמכתא קניא מה"ת והש"ך סובר דמה"ת לא קניא ואפ"ה חזינן דהיכי דנקנה לו עכ"פ מכח דד"מ שוב קנו גם מה"ת וה"ה די"ל דאם כבר נתחייב מדרבנן שוב מסכים אף להתחייב מה"ת אך באמת כבר כ' בתומים בסי' צ"ז סברא זו דלא רצה טפי להתחייב מכפי תקחז"ל והא דכותב לה החיוב מזונות בהכתובה לא מלבו כותב לה רק מכח תקחז"ל ולולי תקחז"ל לא הי' כותב לה ושפיר אף אחר שכתב לה לא הוטל עליו חיוב טפי מכפי תקחז"ל וגם העיר שם בתומים דלפי דברי הב"י דאחר שכתב לה הוי החיוב מזונות מה"ת א"כ יוצמח דגם חיוב כתובה אחר שכתב לה הוי החיוב מה"ת ואעפ"כ חזינן בכ"מ דמבואר דכתובה דרבנן עיי"ש ובאמת בחידושי עט"ח לשבועות הרגיש דאחר שכתב לה הכתובה הוי חיוב כתובה מה"ת והביא סמוכין מדברי הרמב"ן פ' תצא אך באמת הדבר תמוה מחו"מ סי' פ"ב דמבואר דבמלוה בשטר אם הלוה אומר שהוא פרוע והמלוה חשוד דנוטל בלי שבועה והעיר בש"ך מהא דכתובה החשודה מפסדת ותירץ דכתובה הוי רק דרבנן והם אמרו דבלי שבועה מפסדת וא"נ דאחר שכתב לה כתובה הוי כתובה מה"ת שוב תיקשי קושית הש"ך ונשמע ע"כ כסברת התומים דלמ"ד כתובה דרבנן אף אחר שכתב לה אינו רק מדרבנן ורק בכוונת קושית הב"י בסי' צ"ז ביאר התומים שם בטו"ט עכ"פ מכל זה נשמע דסברת כת"ה תמוה ונדחה מכח שיטת רוה"פ

ה) ובגוף דברי רש"י כבר הרגיש בר"ן שם דנראה דרש"י סובר דמזונות נשואה ד"ת וכן כ' הפנ"י שם דנראה דרוצה לאוקמה מתני' דידן אף למ"ד מזונות ד"ת וכן כ' בהפלאה שם והרי"מ כ' דבאמת י"ל לכאורה דלכ"ע מזונות ד"ת מק"ו המובא בירושלמי והובא בתוס' כתובות דמ"ח ורק די"ל דהוי ק"ו פירכא כיון דתוכל לפרנס א"ע ממע"י ורק חז"ל חששו שמא לא יספיק מע"י לפרנסתה לכך תיקנו מחדש שחייב לזונה ותיקנו אז ג"כ שמע"י לבעל ושוב כשאין לה מע"י ומחייבת ליתן המע"י לבעל שוב ממילא נתעורר הק"ו ושוב הוי החיוב מזונות מה"ת והא דאמרי' בעלמא מזוני דרבנן דוקא היכי דאומרת א"נ וא"ע דאז המע"י שלה ואז מה"ת ליכא חיוב מק"ו הנ"ל הואיל דתוכל להתפרנס ממע"י ורק דיש חשש שמא לא יספיק לה המע"י וחשש זה לא הוי רק מדרבנן ושפיר בכה"ג מזוני דרבנן אבל היכי דהבעל נוטל המע"י שפיר איכא ק"ו ושוב מזוני ד"ת עכת"ד אך בגוף דבריו בישוב קושית הפלאה נכון מאוד

ו) ולענ"ד נ"ל ליישב קושית הפלאה הנ"ל עפמ"ש בספרי ח"א סי' ס"ד לפרש דברי רש"י ב"מ דמ"ט דכיון שקיבל השכר נקנה להשוכר החצר לכל ימי השכירות וצ"ב מאי בעי רש"י בזה וכתבתי דאף לשי' רש"י ב"מ דק"ב דחצר המושכר קונה לשוכר מ"מ היכי דהמשכיר יוכל לאסור החצר על השוכר בקונם אז לא נסתלק המשכיר מהחצר ושוב גם לרש"י קני למשכיר ולשי' הר"ן נדרים דמ"ז כ"ז שלא קיבל השכר יוכל לאסור על השוכר בקונם ולמה כי רש"י דמיירי שקיבל השכר ושוב לא יוכל לאוסרו בקונם ושוב החצר קונה לשוכר עיי"ש ולפ"ז י"ל דלפי שיטת הירושלמי דיכול באמת להפקיע חיוב מזונות ע"י קונם משום דמזוני דרבנן ובדרבנן לא אלמו חז"ל לשיעבודה משום דהוי כמו תקנתא לתקנתא א"כ כיון דאפשר להפקיע זכותה ע"י קונם לא אלים שיעבודה כל כך ואם רצונו לגרשה רק שמעוכב מצד התורה שוב פטור ממזונות אבל לש"ס דידן דאמרינן אלמוה רבנן לשיעבודה ולא יוכל להפקיע זכותה ע"י קונם אז בא"ו לגרשה מה"ת חייב במזונותיה ומיושב שפיר קושית הפלאה הואיל דלירושלמי לשיטתו אף בא"ו לגרשה מה"ת מ"מ פטור ממזונות ודו"ק: