מהר"ש חלק ד רלד

יב) נ"ב בשולי המכתב ובפשיטות י"ל חילוק בין נדר לבין הקדש בשלמא באסר הנאתו על חבירו וכשבא אצלו לשאול ממנו התרה על זה הרי חזינן שרוצה כעת המדיר לתת להמודר איזה דבר שפיר חשוב המודר נוגע בהיתר נדר זה אבל בשאלה בהקדש נהי דע"י ההקדש נפקע האיסור הנאה מעל כל העולם מ"מ אכתי ל"ח נוגע דמאן יימר שיוכל המתיר להנות מן הדבר דילמא המקדיש לא יתן לו להנות מן הדבר ונהי די"ל דחשיב נוגע עי"ז דשמא יתן לו המקדיש החפץ להנות בו אחר השאלה בכה"ג פשיטא דל"א נוגע ודמי ממש להך דשמא יתעשר שכ' בתוס' ב"ב דל"ח נוגע וז"ב ודו"ק: סי' ט"ו להרב הגאון המפורסי' וכו' כש"ת מ' נחום שליט"א אבד"ק דאמבראווא יצ"ו

בדבר שאלתו באחד שנשא בזיווג שני אשה גרושה וכשבאתה לביתו מיד נולד ביניהם קטטות וזה ששה חדשים נסעה לבית אביה לעת לדתה וכעת אינה רוצית עוד לשוב לבית בעלה ומבקשת שבעלה ישלח לה מזונות לבית אביה באומרה שבעלה ובניו מרגילים עמה קטטות ואף שא"א לברר זאת עכ"פ מבקשת שישבע אם אין האמת בפיה והבעל אומר שהיא מרגלת הקטטה ואעפ"כ רוצה לדור עמה בביתו או לתת לה גט וכתובה והיא אינה מסכמת על זה רק שישלח לה מזונות לבית אביה ונסתפק כה"ג אם יש לדונה כמורדת שלא יהי' מחויב לשלוח לה מזונות או לאו זה תורף השאלה

א) וכה"ג הביא שיטת הרא"מ מובא בח"מ ובב"ש סי' ע"ז דברוצה לגרשה ולתת לה הכתובה אף שמעוכב מכח החדר"ג מ"מ פטור ממזונות והח"מ וב"ש השיגו עליו והעיר כת"ה מש"ס ב"מ דק"א דבלא הודיעו ל' יום קודם הגעת זמן שכירות הבתים כמו דא"י להוציאו ה"ה דא"י להעלות על דמי השכירות זולת בדאייקר בתים עכת"ד הנה באמת הדין מבואר ג"כ בש"ע חו"מ סי' שי"ב אך באמת נ"ד לא דמו להתם דשם עיקר הדבר דא"י להוציאו משום דסמך אדעתיה דוודאי לא יוציאנו וכיון דקיי"ל כל העושה ע"ד הראשונה הוא עושה עי' חו"מ סי' רכ"א בהג"ה ובסי' של"ג בהג"ה ובש"ך ס"ק מ"ד ובקצה"ח שם ועי' ש"ס מנחות דט"ז בנתן את הקומץ במחשבה והלבונה בשתיקה דרב סובר דהוי פיגול לכ"ע דכל העושה ע"ד הראשונה הוא עושה ואף לשמואל דאמר עדיין הוא מחלוקת מ"מ י"ל דוקא התם דחז"כ דלא ירצה לעבור על איסור פיגול מסייע לי' דוודאי לא עשה ע"ד הראשונה דעיקר סברת ע"ד הראשונה הוא הוא עושה הוי רק כמו אומדנא וא"כ היכי דיש חז"כ להיפוך החז"כ מפיק מידו האומדנא ויש להסביר עוד יותר דרב ושמואל לשיטתם אזלי דרב לשיטתו דמועיל רוב בממון אף דהוי חזק"מ וה"ה די"ל כל העושה ע"ד הראשונה הוא עושה אף נגד חז"כ הואיל דאומדנא חשוב כמו רוב אבל שמואל דס"ל באמת דל"מ רוב בממון משום דהוי נגד חזק"מ ה"ה דל"מ סברת ע"ד הראשונה הוא עושה היכי דהוי נגד חז"כ אבל היכי דלא הוי נגד חז"כ או במידי דאינו רוצים להוציא רק להחזיק שפיר גם לשמואל י"ל ע"ד הראשונה הוא עושה וא"כ התם גבי שכירות א"נ דיכול להרבות בשכירות א"כ יהי' מוכרח לעקור דירתו א"כ אחרי דאמרו התם דגם בסתמא הוי כהותנה שידור שמה ל' יום בימוה"ח וכל ימוה"ג ה"ה דסמך דעתיה ג"כ שלא יצטרך לשלם טפי מכפי קציצה הראשונה דאל"כ אכתי יהי' מוכרח לעזוב דירתו באמצע הזמן ורק בנתייקרו הבתים דבזה הרי לא סמך דעתיה שלא יהי' יוכל המשכיר להוסיף לו מחיר השכירות אבל בנ"ד אף באינו נותן לה מזונות אכתי ליכא הכרח שתהי' מוכרחת לקבל גט דשמא תספיק מע"י למזונותיה וכמ"ש בפנ"י ריש פ' המדיר ושוב כיון דרצונו לגרשה רק שמעוכב מכח החדר"ג שפיר חשיב עכ"פ אנוס ליפטר ממזונותיה וז"ב אך באמת יפה כ' הח"מ דכיון דרגמ"ה עשה תקנה לטובת הנשים שפיר הוצרך ג"כ שיהי' בכלל התקנה שלא יהי' יוכל להפקיע שום חיוב מחיובי האישות

ב) והנה כה"ג הביא שיטת הרמב"ם דבנשתטית היכי דיודעת לשמור גיטה כיון דמה"ת הוא בת גירושין לא חייבו אותו בחיובי ממון ורק היכי דמה"ת אינו בת גירושין אז חויב גם במזונות ומבואר דע"י שחז"ל אסרו לגרשה פטור מחיובי ממון דהוי אנוס וע"ז העיר מהא דמצינו דלשי' כמ"פ טעה בד"מ ועשה מצוה דרבנן חייב ע' בטעה"מ פ"ג משגגות מ"ש בזה ונשמע דע"י דרבנן ל"ח אנוס עכת"ד לענ"ד לק"מ התם י"ל הטעם בפשיטות וכמ"ש בתוס' ביצה די"ט דמה"ט באה"ט מטבילין לפי שבטומאה דרבנן אינו להוט כל כך להטבילו ול"ש חששא שמא יעבירנו ונודע א הכ"מ פ"א מאישות דבדרבנן לאו כ"ע זהירי בה וה"ה די"ל דבשביל מצוה דרבנן ל"ח אנוס וחייב חטאת אבל בנ"ד לענין חיובי ממון אדרבה כשאינה בת גירושין מה"ת אכתי הוית אשתו ממש וחייב בכל החיובים שחייב הבעל להאשה ואי דנימא אומדנא דאדעתא דהכי לא נתחייב מ"מ נודע מ"ש התוס' בכמ"ק דבתלוי בדעת שניהם ל"מ אומדנא וע' בשו"ת ח"ס אה"ע סי' קנ"ב שכ' בשם הגרעק"א דהואיל דהחיוב מזונות אינו מכח חיוב שקיבל עליו רק מכח החיוב שיש עליו מה"ת או מדרבנן בצירוף שאר החיובים בכה"ג ל"ש אומדנא לפי שאין לעשות מעשה חדש לפטור אבל היכי דמה"ת הוות בת גירושין ורק שחז"ל אסרו לטובת האשה כדי שיהי' בעלה משמרה א"כ בשביל הצלה מעבירה דידה אין להבעל להפסיד ממון וע' בש"ך יו"ד שי' קי"ט לענין המוכר לחבירו איסור דרבנן ואכלו דאינו מחזיר לו הדמים משום דלהפסיד ממון אוקמה אד"ת ובהג"ה יד"ש העיר מחמץ נוקשה למ"ד דהוי דרבנן ואפ"ה לא אוקמה אד"ת ועפ"ז י"ל דזה כוונת הש"ך דהיכי דאין הדבר נוגע בגוף אכילת האיסור ורק דרוצין עי"ז להצריכו להחזיר המעות להקונה בזה שפיר י"ל דלענין הפסד ממון אוקמה אד"ת וז"ב

ג) וראיתי לכה"ג שכ' ליישב קושית הפלאה דאמאי לא קאמר בירושלמי הנ"ל דלמ"ד משום גרירה מופטר ממזונותיה ולמ"ד משום דאין לה יד א"כ מה"ת אינה בת גירושין חייב במזונותיה וכ' קה"ג דלשי' רש"י פ' המדיר דקודם שניסת מועיל הנדר אבל אחר שניסת ל"מ הנדר והקשו בתוס' דהא מזונות דרבנן וכ' כה"ג רי"ל דאחר שכתב לה בכתובה אנא אפלח ואיזון הוי כקיבל עליו החיוב ושוב אף דעצם החיוב מזונות הוא דרבנן מ"מ לאחר שקיבל עליו החיוב נתחייב מה"ת אבל הירושלמי לשיטתו דגם אחר שניסת מועיל הנדר וע"כ משום דס"ל מזונות דרבנן א"כ לשיטתו אף באינו יכול לגרשה מה"ת מ"מ כיון דברצונו לגרשה מיפטר