מהר"ש חלק ד רכו

רוה"פ הוי רק דרבנן עי' תוס' ר"ה דל"ג ולפ"ז י"ל דוקא שם באו"ח סי' ח' דיוכל להוות שמיד אחר הברכה יתברר לו שהציצית הם פסולים ונמצא דיוכל להיות שיתברר לו ששיקר בברכתו בכה"ג שפיר אין לברך מכח חזקה או ע"י ס"ס דדמי להיכי דאיכא לברורי דל"מ ס"ס או חזקה אבל בסד"ד דלעולם לא יתברר הספק שפיר י"ל דמועיל הס"ס אף לענין ברכה וז"ב

ו) אך בגוף הס"ס שכ' כת"ה דשמא נגיעת הרחם לא מעכב ושמא מקצת הרחם מקדש. לכאורה בשלמא הספק אי נגיעת הרחם מעכב הוי ספק גמור כיון דהוא איבעיא בש"ס חולין ד"ע כרכו בסיב מאי ופירש"י אי הוי חציצה הואיל דאין נוגע ברחם אבל הספק אי מקצת הרחם מקדש לכאורה אין זה ספק ונהי דקאמר בש"ס בכורות שם לימא קסברי רבנן מקצת הרחם מקדש מ"מ בתר דמסיק הש"ס מב"מ אינו חוצץ שוב לא נשמע שום הו"א לומר דמקצת הרחם מקדש אולם לפמ"ש ברמב"ן פ"ג מבכורות ובתוס' חיצונית שם דהא דקאמר ר"א דמב"מ אינו חוצץ הוי רק דרך דחויה אבל לקושטא אכתי י"ל בטעמא דרבנן משום דמקצת הרחם מקדש ושפיר חשיב ס"ס שמא נגיעת הרחם לא מעכב ושמא מקצת רחם מקדש אך לכאורה אכתי יש לעורר לפמ"ש בתוס' בכורות שם בחד תירוצא דבמסייע להוציאו אף מב"מ חוצץ א"כ הכא דהרופא מוציא הילד ע"י הכלי א"כ הכלי מסייע להוציא והכלי לגבי הילד חשוב אינו מינו א"כ בוודאי דחשיב חציצה אך באמת הדבר ידוע דהילד מוציא מועט הראש לחוץ מעצמו ואח"כ נוטל הרופא הכלי מן הצד ואוחזו במיעוט הראש שיצא מכבר א"כ אדרבה כל הראש וכל הגוף יוצא דרך הרחם בני חציצה א"כ בכה"ג פשיטא דקדוש בבכורה וכבר האריך בזה בריע"א פ"ח מבכורות עיי"ש

ז) ובפרט די"ל דהא שכ' התוס' דבמסייע להוציאו אף מב"מ חוצץ כ"ז במידי דחוצץ עכ"פ באינו מינו אז הי' ס"ד לומר דבמסייע להוציאו אף במב"מ חוצץ אבל במידי דגם באינו מינו לא חייץ אז גם במסייע להוציאו אינו חוצץ דלא גרע הך דמסייע להוציא מאילו הי' אינו מינו ממש א"כ לפ"ז בנ"ד דל"ש כלל הדין דחציצה וכמ"ש הפמ"א לענין קלטניס בנשים שיש להם מיחוש בראש דכיון שיש סכנה להסירן אינה מקפדת ול"ח חציצה לכן כ' בשו"ת ד"ח לענין רטיה שע"ג המכה דאף שדרכן להחליף מ"מ חשיבה אינה מקפדת הואיל דיש סכנה להסירן ולהחליפן עיי"ש וה"ה בנ"ד דאם לא יקח הרופא הצבת לסייע להוציא הוולד תהי' האשה בסכנה א"כ הרי אינו מקפדת וממילא אינו חוצץ וא"כ היכי דליכא דין חציצה אף באינו מינו שוב אף מסייע להוציאו לא יזיק וז"ב

ח) יצא דבנ"ד לא מבעיא לשי' השטמ"ק דס"ס מועיל לחייב בפדה"ב בוודאי דחייב בנ"ד ובפרט א"נ דס"ס חשיב כרובא דא"ק בוודאי דהי' חייב בפדה"ב אך אף להסוברים דגם בפדה"ב ל"מ לחייב מכח ס"ס מ"מ ע"י הס"ס בצירוף הסברא שכתבתי דמכח שיש סכנה נא חוצץ בוודאי דמועיל לחייבו בפדה"ב ולכאורה יש להביא כדמות ראי' לזה ממתני' דבכורות דמ"ט במת האב אחר ל' דפטור הבן מליתן לכהן עד שאומרו לו שלא נתן ופירש"י עד שאומרו לו שצוה האב שלא נתן עוד ובאמירה לחוד סגי וא"צ בזה עדות גמורה אף דאחר ל' הוי בחזקת שנפדה מ"מ אין זו חזקה מעליא הואיל דרובא דאינשי אינם משלמים תיכף עיי"ש ונשמע לכאורה מדברי רש"י דברוב מסייע לחיוב אם יש עוד צירוף אמירה ממאן דהוא מועיל לחייב וכמ"ש השטמ"ק שם דסגי אפי' באמירה מעבד או שפחה עיי"ש וה"ה די"ל דס"ס בצירוף סברא כל דהו מועיל לחייב בפדה"ב ונהי דבאמת יש לדחות ראי' זו דשאני התם דכבר נתחייב ורק דרוצין לפוטרו מכח החזקה שבוודאי נפדה בזה שפיר י"ל הואיל דיש רוב נגד החזקה א"כ חשוב כהורע כח החזקה ודמי לאיא"פ דחייב ורק לולי האמירה ממאן דהו הי' מקום לפוטרו מכח דיש עוד חזקה היינו חז"כ דוודאי לא הי' משהה את מצות פדיון וכמצינו בשבועות דמ"ו דיש חזקה דאין אדם משהה לשלם שכר פעולה כדי שלא יעבור בלאו דלא תלין ורק ע"י אמירה קלה בצירוף הרוב מהני לאוקמיה בחזקת חיוב דמעיקרא ול"ש לאוקמיה בחז"כ דוודאי כבר שילם ז"א הואיל דיש לפנינו מי שמעיד שאביו הודה שלא שילם עדיין ובכה"ג ל"ש לומר אאמע"ר חדא כמ"ש בתוס' ב"מ ד"ג דרצונו לעשות תשובה עיי"ש וגם נודע שיטת הראשונים דהיכא דבא להתחייב א"ע ל"ש לומר אאעמ"ר ע' שטמ"ק כתובות די"ט ובריטב"א מכות ד"ג מ"ש בזה אבל במידי דהוי הספק על התחלת החיוב שפיר הי' מקום לומר דגם ס"ס בצירוף סברא קלה ל"מ לחייב בפדה"ב וכעין החילוק שכ' בשו"ת פמ"א להשיג על הט"ז חו"מ סי' ע"ה לענין ס' פרע לו מטבע מזויפת עיי"ש י אך נהי דליכא הוכחה גמורה מרש"י הנ"ל אבל עכ"פ הסברא בעצמותו נכונה הואיל דלשי' כמ"פ ס"ס לחוד מועיל לחייב בפדה"ב ולשי' אחרונים מועיל ס"ס לענין שיהי' חייב לצי"ש א"כ פשיטא דס"ס בצירוף הסברא דמכח שיש סכנה אינו חוצץ בוודאי דבצירוף שניהם יש לחייב בפדה"ב ובפרט אחרי שהבאתי דכמעט כל הראש וכל הגוף נוגע ברחם בלי שום דבר חוצץ פשיטא דליכא שום צד לפטור מן הבכורה כנלע"ד בס"ד לדינא: ד' ויקהל תרס"ט ראדמישלא יצ"ו הק' שמואל ענגיל חופ"ק הנ"ל סי' ד' להרב הגדול חריף ובקי כש"ת מוה"ר יעקב פפלאנצענגראבין נ"י בק"ק נויארק

בדבר שאלתו באחד שהי' לו פרה מבכרת ומכרה לנכרי בקנין כסף לחוד וביום ע"פ שלאחריו מכר כל בהמותיו עם כל החמץ שהי' נו לנכרי בקנין כסף ובשטר מכירה אגב שכירת החצר וגם והפרה מבכרת הו' בכלל המכירה ובחוה"מ ילדה בכור ונשחט הבכור בלי ידיעת הבעלים ונתערב הבשר כשהי' שלם בשאר בשר ונמלח ביחד ונסתפק כת"ה אין כשר הבשר וכת"ה כ' דממ"נ אי כסף קונה א"כ כבר הי' של נכרי ע"י המכירה הראשונה וא"נ דכסף לא קנה שוב נקנה לערל השני עם החמץ ביחד ע"י השט"מ

הנה באמת עדיין יש לפקפק דבאמת בעיקר ע"י קנין שט"מ העירו דהא א"נ דחצר ל"מ מעכו"ם א"כ קנין אגב נשי' התוס' ב"ק י"ד אינו רק קנין דרבנן וי"ל דל"מ לענין איסור ב"י רק שכ' המק"ח דחמץ שנמכר הוי ג"כ בכלל הביטול ועכ"פ בלא נמכר