מהר"ש חלק ד רכג

דבלא נודע לנו בשעת הרחבת הזמן אי חייב לאיש אחר ונודע לנו אח"כ דאמרי' אמ"ל דהי' שייך בזה חיוב שדר"נ ולא הועיל הרחבת הזמן ה"ה די"ל להיפוך נהי דבשעת אמירת הפס"ד חשבנו שלא יהי' פסידא ללוה שני ונפסק הדין דשייך בזה שדר"נ מ"מ אם אח"כ קודם הגעת זמן הפרעון נודע שיש פסידא ללוה שני ויש נכסי למלוה השני שיוכל מלוה ראשון לגבות ממק"א שוב שייך התקנה וגם מפורש בש"ך שם דגם אם בשעת מחילה הי' נכסי ללוה ראשון וחשבנו שיועיל מחילה אפ"ה אם אח"כ לית לי' נכסי בטלה מחילה אף שהי' לו נכסי בשעת מחילה ה"ה הכא אף דאז לא הי' לו פסידא וחשבנו דשייך בזה שדר"נ מ"מ אם אח"כ נתחדש שיש לו פסידא שוב פקע השדר"נ ונהי דיש לחלק בשלמא התם גם בשעת מחילה עכ"פ מה"ת לא הי' מועיל המחילה הואיל דמדינא גם ביש לו נכסי שייך שדר"נ ורק מצד התקנה הועיל מחילתו שפיר י"ל דאם אח"כ נתחדש פסידא למלוה ראשון בטלה המחילה אבל הכא אדרבה בשעת אמירת הפס"ד הרי עשינו עפ"י ד"ת והוחזקנו אז דל"ש בזה התקנה שוב י"ל דל"מ הרחבת הזמן להפקיע משורת הדין

ו) אולם בגוף הדבר י"ל בנ"ד דתיכף מתחילה ביקש לוה שני על הרחבת הזמן א"כ אף שפסקו הבד"צ שמחויב לשלם עד ל' יום כ"ז הי' רק בשביל שראובן וגם האשה תבעו ממנו המעות אבל עכשיו שנתחדש שהאשה הרחיבה לו הזמן שפיר י"ל דשייך בזה התקנה ושפיר י"ל דא"א לכוף את שמעון לשלם לראובן גם דלשי' התומים ביש נכסי ללוה ראשון אף בלית לי' פסידא ג"כ ליכא שדר"נ ודלא כשיטת הש"ך ורק דאם עכ"פ יש פסידא ללוה ראשון ג"כ ליכא שדר"נ ביש לו נכסי והכא אחר שהרחיבה לו הזמן א"כ יוכל להיות שיהי' לה איזה הפסד באם יהי' שמעון מוכרח לשלם כעת לראובן ובכה"ג לשי' התומים ביש לו נכסי ל"ש שדר"נ ע"כ לענ"ד קשה לכוף לשמעון לשלם כעת לראובן: ג' מקץ ב' דחנוכה תרס"ד ראדמישלא יצ"ו. הק' שמואל ענגיל חופ"ק הנ"ל סי' ח' להרב המאה"ג חו"ב כש"ת מ' יהושוע יעקב פ"מ ז"ל מוצד"ק דראהביטש יצ"ו

בדבר שאלתו בחטים שמורים שנמצא ביניהם חטים מנוקבים ויש חשש שהנקבים הם מנשיכת תולעים או זבובים אי כשרים למצת מצוה וכת"ה הביא מאו"ח סי' תס"ו בחטים שנישוכו מאכילת עכברים דיש פוסקים דצריך לברר וי"א דא"צ לברר דהוי מ"פ וי"א דהרוק מחמיץ ומצד הסברא אין חילוק בין רוק מאדם לרוק מעכבר ולפ"ז כ' כת"ה די"ל דגם רוק של זבוב או של תולע מחמיץ עכת"ד

א) הנה באמת לשי' המג"א בחטים שנישוכו מאכילת עכבר אף ס' א"צ דאמרי' דרוק עכבר אינו מחמיץ חטה קשה ורק לשי' הט"ז הוא דמי לחטים שיש בהם מצומחים דבעי ס' א"כ בנ"ד דאינו ידוע ממה נעשה הנקב א"כ י"ל דהוי ס"ס להקל שמא לא נעשה הנקב מחמת רוק ושמא כשיטת המג"א דאף רוק עכבר אינו מחמיץ חטה קשה נהי דשיטת המחבר בסי' תס"ז דבנולד ס' על חטים שמא נתחמצו אף דיש ס"ס אפ"ה אסור באכילה מ"מ כבר כ' הט"ז שם דבמקום הפסד מותר ועיי"ש בפמ"ג שכ' דאף לשי' הרמב"ם דחמץ חשיב דשיל"מ וא"כ בדשיל"מ ל"מ ס"ס בד"ת ולשי' הט"ז בסי' ק"י אף אם ב' הספיקות שאין כאן איסור כלל ג"כ אסור מ"מ כ"ז לענין ביטול אמרי' עד שתאכלנו בביטול שני איסורים תאכלנו בביטול איסור א' וכיון דבטל לענין איסור ב"י שוב מותר להשהותו ושפיר חשיב דשיל"מ אבל בס"ס א"א לומר תרתי דסתרי דממנ"פ א"נ דנתחמץ שוב אסור לשהותו וכיון שמחליטין לענין שהיה דליכא בזה איסור חמץ שוב ממילא מיתר באכילה עכ"פ מבואר דמהני ס"ס לענין חמץ ועיי"ש בסי' תס"ו בנתייבש הלחלחות דאם יש ס' שמא נתלחלח ממ"פ מותר משום ס"ס וה"ה הכא יש להתיר משום ס"ס

ב) וכת"ה הביא ראי' דתולע אינו מחמיץ מש"ס מנחות דפ"ד בהא דאיתא שם ואם התליעה פסולה ומבואר בש"ס שם הטעם דהוי כבע"מ וא"נ דתולע מחמיץ א"כ בלא"ה פסולה משום דחמץ פוסל במנחה דהא בתוס' שם משמע דמתני' מיירי בכל המנחות וע"כ דתולע אינו מחמיץ וחזר ודחה דבאמת י"ל דתולע מחמיץ ואפ"ה צ"ל דיש בו פסיל משום בע"מ כיון דקיי"ל במנחות דנ"ו דמחמץ אחר מחמץ חיוב ומחמץ מנחה פסולה פטורה וא"כ אי לא הי' במתולעים פסול דבע"מ אף דהי' פסול משום מחמץ מ"מ אם חימצה אח"כ חיוב אבל כיון דיש בו פסול משום בע"מ שוב ליכא בי פסול משום מחמץ עכת"ד

ג) באמת יש לשדות בה נרגא דהרי בש"ס שם דנ"ז בעיא ר"פ בחימצה ויצאה וחזרה וחימצה מי נימא כיון דיצאה איפסלא ושוב אינה חיוב משום מחמץ או דילמא כיון דחימצה פסול יוצא ל"מ בה מידי ושוב חיוב ופירש"י כיון דחימצה אין בה קדושה גמורה שיהי' חל עליו פסול יוצא והאבעיא לא איפשטא ולפ"ז י"ל גם לענין חטים שהתליעו דא"נ דתולע אינו מחמץ שפיר חל עליו פסול משום בע"מ הואיל דבלי המום הי' בו קדושה גמורה ושוב שפיר כיון דהוי מנחה פסולה משום בע"מ תו בחימצה אח"כ אינו חייב משום מחמץ אבל א"נ דתולע מחמיץ שוב י"ל דאף דע"י התולע נעשה ג"כ בע"מ מ"מ כיון דבלא"ה המנחה פסולה משום חמץ תו פסול בע"מ ל"מ בה ושוב בחימצה אח"כ הי' חיוב ונשמע לכאורה דתולע אינו מחמיץ ומה"ט הוצרך לפסול משום בע"מ דא"נ דיש בו פסול משום חמץ א"כ תו פסול דבע"מ ל"מ בה ושוב יתחייב בחימצה אח"כ ובאמת א"נ דתולע אינו מחמיץ שפיר מועיל בו הפסול דבע"מ ולא יתחייב בחימצה אח"כ ונדחה לכאורה דברי כת"ה

ד) אך באמת אכתי י"ל כדברי כת"ה דלעולם י"ל דתולע מחמיץ ואפ"ה אי מיפסל ג"כ משום בע"מ שפיר לא יתחייב בחימצה אח"כ ונהי די"ל דכיון דכבר נפסל משום חמץ תו פסול דבע"מ ל"מ בה מ"מ י"ל בשלמא שם דנחמצה מקודם ואח"כ יצאה י"ל דלא חל פסול יוצא אפסול חמץ ושפיר חייב בחימצה אח"כ דהוי כמחמץ ב"פ מנחה כשירה דהא אף למאן דפטר במטיל מום בבע"מ מודה דמחמץ אחר מחמץ חיוב אבל הכא דהפסול חמץ והפסול בט"מ באים בב"א דע"י הרוק של התולע נעשה בע"מ מכח שניקב בו ואז נתחמץ ג"כ ושוב חלו שניהם בב"א ושוב הוי מנחה פסולה ושוב לא יתחייב בחימצה אח"כ והרי מצינו כן