מהר"ש חלק ד רכב

כתובתה להנחבל ממילא אינה חייבת לו עוד כלום והוי ככבר פרעה לו דמי החבלה בכתובתה שמכרה לו ושוב פקע החיוב מכח שדר"נ מעל הבעל ולא נשאר עליו רק חיוב לשלם לו דמי הכתובה לכשתתגרש ובזה שוב מועיל מחילתה עיי"ש והנה האחרונים העירו דאכתי תוכל למכור הכתובה ובאופן שלא תמחול דאז שפיר לא יועיל המחילה דאם תמחול פקע המכירה ושוב נתעורר השדר"נ ושוב ל"מ מחילה אף זולת התנאי ונהי דעל זה שהכתובה הוא יותר מדמי החבלה בזה ליכא שדר"נ ומועיל המחילה אבל עכ"פ ל"ח בכלל פגיעתן רעה הואיל דעכ"פ דמי החבלה וגבה בבירור עכת"ד ולענ"ד י"ל דאף א"נ דל"מ מחילה בשדר"נ כ"ז היכא דהי' החיוב שדר"נ קודם המחילה אבל הכא דכ"ז שלא מחלה באמת ליכא שדר"נ וכדברי הש"ך הנ"ל ורק דע"י שמחלה ונפקע המכירה נתעורר החיוב שדר"נ בכה"ג שפיר י"ל דמועיל המחילה דל"ש לומר דע"י שיש חיוב שדר"נ לא יועיל המחילה ז"א דכ"ז היכי דאף א"נ דלא מהני המחילה ג"כ איכא שדר"נ שפיר גדול כח השדר"נ שלא יועיל בי מחילה אבל הכא א"נ דל"מ המחילה ולא פקע המכירה תו ליכא חיוב מכח שדר"נ א"כ איך אפשר לומר שלא יועיל המחילה מכח שדר"נ ז"א דאי לא יועיל המחילה לא יהי' כלל חיוב מכח שדר"נ ושוב הדרינן לומר דמועיל המחילה ונהי דא"נ דמועיל מחילה שוב והי' שדר"נ מ"מ א"א לומר דלא יועיל המחילה הואיל דא"נ דנ"מ מחילה תו לא והי' חיוב מכח שדר"נ וכה"ג כ' המלמ"ל דמי שמכר דבר לחבירו ע"מ שלא ימכרנו לחבירו ועבר ומכר וא"כ א"נ דבטל מכירה ראשונה ממילא לא חל מכירה שניה דהוי כמכר דבר שאינו שנו וכיון דלא חל מכירה שניה שוב חשוב כלא עבר על התנאי ושוב המכירה ראש נה קיים ודבריו מטין לשי' התוס' גיטין דפ"ג בד"ה ועמדה וניסת לזה שנאסרה עליו והקשו דאמאי יהי' הגט בטל הרי לא עברה כלל כיון דניסת בטל הגט וחשובה א"א ושוב לא חנו הקידושין ושוב ל"ח כעברה על התנאי עיי"ש הן אמת דהרמב"ן שם מובא בר"ן כ' דלא כסברת המלמ"ל עיי"ש אבל עכ"פ לשי' התוס' והמלמ"ל י"ל כנ"ל וז"ב

ג) ובזה י"ל בהא דכ' בש"ך סי' ס"ו בשם הרא"ש דגם במוכר שט"ח ומחל אם אין להמוכר לשלם ל"מ המחילה וכ' הקצה"ח דכיון דנתחייב לשלם מכח דד"ג ושוב יש שדר"נ ולכך ל"מ המחילה ובאמת י"ל לשי' הסוברים דמה"ט מועיל מחילה לפי שמכירות שטרות דרבנן א"כ י"ל דגם היכי דשייך שדר"נ אפ"ה אם כל עיקר החיוב הוו רק מדרבנן נהי דכ' בש"ך רסי' פ"ו דגם בחוב דרבנן איכא שדר"נ מ"מ י"ל דמועיל מחילה ולפ"ז במידי דכל החיוב הוי רק מכח דד"ג דהוי רק מדרבנן לשי' התוס' בכמ"ק שוב י"ל דמועיל מחילה וכמו דמועיל מחילה במכירות שטרות דהוו רק מדרבנן ובאמת הט"ז והח"צ באה"ע סי' ע' העלו כן דבכ"מ דהוי רק חיוב דרבנן אף דשייך שדר"נ אפ"ה מועיל מחילה עיי"ש וחוץ לזה י"ל הכא כיון דקודם שמחל לא הי' כאן חיוב משום. שדר"נ שוב שפיר מועיל המחילה דהא א"נ דל"מ המחילה לא יהי' שום חיוב שדר"נ וצ"ע על הקה"ח ז"ל ודו"ק אולם בני הרה"ג מ' חיים יחי' העירני דצדקו דברי הש"ך דאכתי י"ל דס"ל להש"ך דאף בחיוב דרבנן היכי דשייך שדר"נ ל"מ מחילה וכמ"ש החמ"ח אה"ט סי' ע' והא דמועיל מחילה במכירות שט"ח ע"כ אין הטעם משום דהוי מדרבנן דהרי הש"ך בסי' ס"ו פסק דמכירות שטרות ד"ת ויפה העיר

ד) נחזור לנ"ד דאם היתה מוסרת לו זה החוב לגוביינא דאז הרי הי' מועיל מחילה וה"ה הרחבת הזמן דרק לענין מחילת קרקע אחת פלפל בקצה"ח סי' ס"ו סקל"ז אי מהני וכ' דתלוי אי מכירות שט"ח דרבנן או ד"ת אבל הרחבת הזמן מהני דהוי כמחילת שיעבוד הנוף על אותו זמן אבל הכא דלא מסרה לו הוועקסיל שיש לה על שמעון א"כ לא נפטרה עוד מהחוב שיש לראובן עליה ושוב שייך שדר"נ ושוב י"ל דל"מ הרחבת הזמן אך עוקר ספיקו של כת"ה כיון דכעת הרחיבה לו זמן וש"ב עכשיו יש לו פסידא לשמעון י"ל דל"ש שדר"נ הנה באמת אם הי' יכולים לחשוב זאת לספק אי מועיל הרחבת הזמן שלה הי' מקום לומר לשי' מהראנ"ח דבמלוה בשטר וספק בזמן הפרעון דחשיב המלוה מוחזק הואיל דסופו לבוא לרשותו והקצה"ח בס' מ"ב העיר דדבריו הם נגד דברי התוס' ב"מ דק"ג דבמטלטלין בס' בזמן השאלה השואל חשוב מוחזק ואף לשי' התוס' ב"ב דס"א דהמשאיל חשיב מוחזק מ"מ ויש לחלק בין חפץ למעות עיי"ש והסברא י"ל דוקא בשאלה דגם בזמן השאלה אין להשואל בו רק זכות שימוש אבל לא יוכל לקדש בו אשה רק באומר לה שהוא שאול ומתקדשת בהנאת קישוט אז שפיר י"ל דהשואל ל"ח מוחזק אבל בחוב דהוי לגמרי של הנוה וראי' דמצינו דבחייב לאשה וקידש אותה בהמעות אי לא אמר לשם פרעון אני נותן לך אינה יכולה לומר דידי שקלי א"כ שפיר כ"ז שלא בא זמן הפרעון ליכא שום חיוב על הלוה לשלם לו וממילא א"א להטיל עליו חיוב גם בספק וצא דלשי' התוס' ב"מ הנ"ל בוודאי דא"א לחייב את הלוה מס' ולפמ"ש הנה"מ שם העיקר כתוס' ב"מ ואף לשי' התוס' ב"ב אפ"ה י"ל דבחוב גם התוס' ב"ב מודים דהלוה חשיב מוחזק ובפרט נגד מי שלא הלוה לי ורק שנתחייב מדר"נ בוודאי די"ל דכ"ז שלא הגיע זמן הפרעון חשיב כלא התחיל החיוב מעולם ובפרט דיוכל להיות שיפרע לו הלוה הראשון ולא יגבה כלל ממנו בכה"ג בוודאי דקשה להטיל עליו חיוב

אך לכאורה הי' מקום לומר כיון דמדינא גם ביש פסידא ללוה שני ג"כ שייך שדר"נ והא דביש פסידא ללוה שני אינו יכול לגבות מן העני הוי רק מצד התקנה א"כ היכי דיש ס' אי שייך בזה התקנה וכגון נ"ד דיש ספק אי ניזול בתר שעה שפסקו הבד"צ דאז הרי לא הי' נ"מ ללוה שני למין לשלם וממילא הי' שייך שדר"נ ושוב לא הי' מועיל הרחבת הזמן או דניזול בתר השתא שהרחיבה לו הזמן ושוב יש פסידא ללוה שני ושוב ל"ש שדר"נ וא"כ כיון דיש ס' בתקנה שוב י"ל אוקמא אדינא ומדינא אף ביש פסידא ללוה שני ג"כ שייך שדר"נ וכנודע מדברי הה"מ לענין שכירו ולקיטו דבס' בתקנה אף תפיסה ל"מ משום דאוקמה אדינא עיי"ש אולם י"ל בנ"ד עדיין לא נגמר החיוב משמעון לראובן הואיל דגם אחר הגדת הפס"ד עדיין לא נפקע שיעבודו של ראובן מעל האשה אחרי שלא מסרה לו הוועקסיל שיש לה בחת"י שמעון א"כ במה שהגידו הבד"צ הפס"ד לא נתחדש שום חיוב דשדר"נ איכא אף בלי הגדת הב"ד רק מיד כשנודע לשמעון שהאשה חייבת לראובן נשתעבד שמעון לראובן מכח שדר"נ ואף אם הי' שמעון פורע חובו להאשה הי' מחויב לשלם שנית לראובן וכמפורש בסי' פ"ו ובש"ך שם סקי"ד וא"כ הרי לא נתחדש שום חיוב על שמעון באמירת הפס"ד ורק עיקר חיוב שדר"נ חל בשעת גביה ואז הרי שוב נודע לנו שיש פסידא ללוה שני ושוב שייך התקנה וכדמות ראי' לזה מהא דכ' הש"ך